10 שנים מאוחר יותר אפשר בבירור לשים את הקו של אותו יום לעולם של לפני ואחרי. ואומנם עשור חלף, נשיאים התחלפו ועדיין הדי המגדלים העצומים מתמוטטים בשאון ענקי ומפילים אחריהם את התקוות והחלומות של ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות עדיין מהדהדים בראשינו וימשיכו להדהד עוד זמן רב.
קולנוע:
כמו באירועים אחרים כמו מלחמת ויאטנם או המשבר הכלכלי הקולנוע לא עמד מנגד והביע את גרסתו שלו לאירועי האימה הנוראים. אך קודם לכן חשוב לציין את סרטי פרה 9-11, אותם סרטים שחזו, אולי התריעו על האסון הממשמש ובא. בסוף שנות ה90, בואכה המליניום חגיגות האלף החדשה פשטו בכל מקום, אך לצידם היו גם כמה שהתריעו על ההדוניזם "ימי פומפי האחרונים" והתריעו על האסון שמחכה לנו ממש מעבר לפינה. בין הבולטים אפשר למנות 3 - "מועדון קרב" של דיוויד פינצ'ר המבוסס על רומן אלטרנטיבי שהצליח זמן קצר לפני כן וגולל את סיפורו של אנרכיסט אמיתי המנהל מערכת יחסים סבוכה עם האלטר אגו שלו. עלילת הספר/סרט יכלה להשאר ברמה הפסיכולוגית האישית לולא החלק האחרון של הסרט בו מתואר כיצד אותו מועדון קרב יוצא מכלל שליטה לאנרכיה המונית שבסופה שורה של מעשי טרור ובהם הפלת גורדי שחקים בארה"ב. קשה לשים את האצבע על מסריו של הסרט אם כי אפשר לפרשו כסטירה הממחישה את סכנותיה של אידיאולוגיה אמורפית אנרכיסטית הסוחפת את ההמון אך כשנפרטת למעשים היא הרסנית ואלימה.
סרט נוסף בז'אנר יצא באותה שנה ולמרות שלא עסק באופן ישיר בפוליטיקה וטרור בהחלט חזה את התמוטטות החלום האמריקאי בצורה מושלמת כמעט . מדובר בסרטו של הבמאי הבריטי סם מנדז "אמריקן ביוטי". הסרט מספר על גיבור כל אמריקאי מצליח המואס בחייו הבורגנים ויוצא למסע של הרס עצמי המביא בסופו של דבר לפירוק התא המשפחתי ולבסוף למותו שלו עצמו. השכר הכבד אותו משלם גיבור הסרט לעומת שאיפותיו הבסיסיות-חופש ומימוש עצמי הם התגלמות מרתקת של תרחיש האימה שיתרחש שנתיים בלבד מאוחר יותר.
סרט נוסף ראוי לציון בהקשר זה הוא סרטו של פול תומאס אנדרסון "מגנוליה" שהוא מעיין עיבוד חופשי למעשיית נוח והמבול. מכל הסרטים הללו דווקא הסרט הזה מציג תחזית אופטימית שבסופו התחדשות לאחר המבול, בריאה מחדש ותיקון של המעוות.
תופעה ידועה בקולנוע היא הרפלקסיביות של תסמונות 9-11. בעוד מלחמת ויאטנם זכתה להתיחסות רק בסוף שנות ה70, צמוד לסיום המלחמה בת למעלה מ20 השנה, מלחמות עיראק ואפגניסטן זכו להתייחסות ישירה וביקורתית כבר בתחילתם, ובעולם בו המדיה כבר לא נשלטת באופן אבסולוטי ע"י תאגידים וגופים ציבוריים הרפלקסיביות מהירה וחדה מאי פעם. גם 9-11 זכה להתייחסות ישירה, בשלל סרטים אמריקאים ואחרים שרובם נועדו לחזק את ידה של האומה המדממת ולספר את סיפורם של הנספים ובני משפחותיהם. כך סרטים כמו "טיסה 93" ומגדלי התאומים (שניהם מ2006) הם סוג של גרסאות סמי-פטריוטיות של להיטים משנות ה50 וה60 כגון "הגשר על נהר קווי" או 12 הנועזים.
ראוי לציון הוא סרטו של ספייק לי מ2003 "השעה ה25" הסרט מספר על בחור ניו יורקי (שוב בגילומו של אדוארד נורטון)
ויומו האחרון בחופשי . לאורך כל הסרט המהורהר הזה גיבור הסרט עושה חשבון נפש עם עצמו ועם העיר כולה, כאשר עבודות השיקום בגראונד זירו מלוות כתפאורה או אם תרצו כמקהלה יוונית את העלילה. בסצנת מפתח בסרט הגיבור מגולל את התסכול שלו מהעיר ותושביה וחושף את הצביעות והשקר שבפטריוטיזם המזויף שפשט לאחר האסון- שהרי מגדלי בבל הללו נפלו בגלל שנאת חינם.
מוזיקה:
לאחר שהאבק התפזר נשארנו עם מוזיקה שקטה. כמו בתקופה של לאחר רצח רבין בישראל בארה"ב לא רצו לרקוד, רצו בעיקר לבכות .
-picture.jpg)
