יום ראשון, 11 בספטמבר 2011

ספיישל 9-11, עשור לאירוע המשפיע ביותר בעשור

רבות נכתב וסוכם, גם בבלוגים שלי על אירוע העשור ואחד מהאירועים המשפיעים ביותר בכל הזמנים. בעיתונות ובעיקר באינטרנט "נהנים" לשקוע בנוסטלגיה, להיזכר איפה היית באותו אחר צהרים/בוקר ארור לפני 10 שנים, ולתהות כיצד השפיע פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה עלי ועליך. בתוך פרץ הנוסטלגיה וחשבון הנפש הבלתי פוסק אינני יכול לעמוד מנגד ואני חש צורך להצטרף. היום במבט לאחור עדיין קשה לי להאמין שזה קרה. סצנה מחרידה, אלמותית שכאילו נלקחה מסרט מד"ב או אקשן הוליוודי . אולי עצם העובדה שבניגוד לאירועים אחרים האירוע הזה קרה לראשונה בשידור חי לנגד כל העולם השפיע על עוצמת האימה והחרדה שהשתלטו לכל עבר.
10 שנים מאוחר יותר אפשר בבירור לשים את הקו של אותו יום לעולם של לפני ואחרי. ואומנם עשור חלף, נשיאים התחלפו ועדיין הדי המגדלים העצומים מתמוטטים בשאון ענקי ומפילים אחריהם את התקוות והחלומות של ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות עדיין מהדהדים בראשינו וימשיכו להדהד עוד זמן רב.
קולנוע:
כמו באירועים אחרים כמו מלחמת ויאטנם או המשבר הכלכלי הקולנוע לא עמד מנגד והביע את גרסתו שלו לאירועי האימה הנוראים. אך קודם לכן חשוב לציין את סרטי פרה 9-11, אותם סרטים שחזו, אולי התריעו על האסון הממשמש ובא. בסוף שנות ה90, בואכה המליניום חגיגות האלף החדשה פשטו בכל מקום, אך לצידם היו גם כמה שהתריעו על ההדוניזם "ימי פומפי האחרונים" והתריעו על האסון שמחכה לנו ממש מעבר לפינה. בין הבולטים אפשר למנות 3 - "מועדון קרב" של דיוויד פינצ'ר המבוסס על רומן אלטרנטיבי שהצליח זמן קצר לפני כן וגולל את סיפורו של אנרכיסט אמיתי המנהל מערכת יחסים סבוכה עם האלטר אגו שלו. עלילת הספר/סרט יכלה להשאר ברמה הפסיכולוגית האישית לולא החלק האחרון של הסרט בו מתואר כיצד אותו מועדון קרב יוצא מכלל שליטה לאנרכיה המונית שבסופה שורה של מעשי טרור ובהם הפלת גורדי שחקים בארה"ב. קשה לשים את האצבע על מסריו של הסרט אם כי אפשר לפרשו כסטירה הממחישה את סכנותיה של אידיאולוגיה אמורפית אנרכיסטית הסוחפת את ההמון אך כשנפרטת למעשים היא הרסנית ואלימה.
סרט נוסף בז'אנר יצא באותה שנה ולמרות שלא עסק באופן ישיר בפוליטיקה וטרור בהחלט חזה את התמוטטות החלום האמריקאי בצורה מושלמת כמעט . מדובר בסרטו של הבמאי הבריטי סם מנדז "אמריקן ביוטי". הסרט מספר על גיבור כל אמריקאי מצליח המואס בחייו הבורגנים ויוצא למסע של הרס עצמי המביא בסופו של דבר לפירוק התא המשפחתי ולבסוף למותו שלו עצמו. השכר הכבד אותו משלם גיבור הסרט לעומת שאיפותיו הבסיסיות-חופש ומימוש עצמי הם התגלמות מרתקת של תרחיש האימה שיתרחש שנתיים בלבד מאוחר יותר.
סרט נוסף ראוי לציון בהקשר זה הוא סרטו של פול תומאס אנדרסון "מגנוליה" שהוא מעיין עיבוד חופשי למעשיית נוח והמבול. מכל הסרטים הללו דווקא הסרט הזה מציג תחזית אופטימית שבסופו התחדשות לאחר המבול, בריאה מחדש ותיקון של המעוות.
תופעה ידועה בקולנוע היא הרפלקסיביות של תסמונות 9-11. בעוד מלחמת ויאטנם זכתה להתיחסות רק בסוף שנות ה70, צמוד לסיום המלחמה בת למעלה מ20 השנה, מלחמות עיראק ואפגניסטן זכו להתייחסות ישירה וביקורתית כבר בתחילתם, ובעולם בו המדיה כבר לא נשלטת באופן אבסולוטי ע"י תאגידים וגופים ציבוריים הרפלקסיביות מהירה וחדה מאי פעם. גם 9-11 זכה להתייחסות ישירה, בשלל סרטים אמריקאים ואחרים שרובם נועדו לחזק את ידה של האומה המדממת ולספר את סיפורם של הנספים ובני משפחותיהם. כך סרטים כמו "טיסה 93" ומגדלי התאומים (שניהם מ2006) הם סוג של גרסאות סמי-פטריוטיות של להיטים משנות ה50 וה60 כגון "הגשר על נהר קווי" או 12 הנועזים.
ראוי לציון הוא סרטו של ספייק לי מ2003 "השעה ה25" הסרט מספר על בחור ניו יורקי (שוב בגילומו של אדוארד נורטון)
ויומו האחרון בחופשי . לאורך כל הסרט המהורהר הזה גיבור הסרט עושה חשבון נפש עם עצמו ועם העיר כולה, כאשר עבודות השיקום בגראונד זירו מלוות כתפאורה או אם תרצו כמקהלה יוונית את העלילה. בסצנת מפתח בסרט הגיבור מגולל את התסכול שלו מהעיר ותושביה וחושף את הצביעות והשקר שבפטריוטיזם המזויף שפשט לאחר האסון- שהרי מגדלי בבל הללו נפלו בגלל שנאת חינם.

מוזיקה:
לאחר שהאבק התפזר נשארנו עם מוזיקה שקטה. כמו בתקופה של לאחר רצח רבין בישראל בארה"ב לא רצו לרקוד, רצו בעיקר לבכות .

יום שני, 8 באוגוסט 2011

הסרטים והמוזיקה של המהפכה חלק ב

"מה בחור לונדוני עלוב יכול לעשות, חוץ מלשיר בלהקת רוק?" שאל מיק ג'אגר בשירו המפורסם מ1968 "STREET FIGHTER MAN" בתגובה למתרחש במדינה השכנה צרפת במאי באותה שנה. ואכן עושה רושם כי מהפכות, מאבקים ציבורים והפגנות ענק הם חומר טוב לשירי פופ ורוק. בניגוד לקולנוע הדורש זמן כסף ומשאבים רבים להפקה שירי פופ נכתבים ברגע ובכך יתרונם- הם מסוגלים לתפוס את רוח המחאה בזמן אמת ובצורה אותנטית וחדה. בנוסף לכך הנטייה של שירי פופ רבים להיות כללים ומעורפלים מבחינת המסר שלהם איפשרה לרבים מהם להיות "מגוייסים" למהפכות שונות למרות שהכוונה המקורית לא תמיד כיוונה לאותו מקום.
השורשים לשירי המהפכה נעוצים משחר ההיסטוריה אבל אחד התיעודים הראשונים לשירים שליוו ואף השפיעו על מהפכות חברתיות/פוליטיות היו בשלהי המאה ה18 בארה"ב בתקופת העבדות. השיר העממי "WE SHALL OVERCOME" הפך להמנון בקרב העבדים השחורים ולאחד מסמלי המאבק הבולטים. במהלך השנים השיר עובד, הוקלט ובוצע פעמים רבות כשהמסר שלו משתנה עם הזמן. פעם הוא גויס למחאה נגד מלחמת ויאטנם (בביצועה המרגש של ג'ון באאז) פעם אחרת הביע את שאת הנפש מהקפיטליזם, ולעיתים גויס גם למחאות במדינות אחרות כמו באירלנד.
אחד מזמרי המחאה הגדולים בתרבות העכשווית הוא ידידה הטוב של באאז בוב דילן. בין השנים 62-67 דילן היה חתום על מקבץ שירי מחאה קליטים וסוחפים. הצלחתו הגדולה של דילן בשירים אלו היא בכך שהצליח לתפוס את רוח המהפכה ובו בזמן להיות מעורפל ולא להתחייב לשום צד או אירוע ספציפי, כך שלא הצטרך לקחת חלק וצד בשום מקרה. כך שיריו המפורסמים מדברים על "כמה זמן האדם יצטרך ללכת עד שיקראו לו אדם" או "בואו נתאגד כולנו" או "שר המלחמה אני בז לך" בלי שיכוון ספציפית לאיזה שר ולאיזה אדם הוא מתכוון. דווקא שיריו המורכבים יותר שדיברו על אירוע ספציפי כלשהו כמו "הוריקן" או הבלדה על ליאון וזינגר המבוססים על סיפורים אמיתים לא זכו בתהילה דומה.
זמר נוסף בפולק האמריקאי שזכה לתהילה לוא דווקא בגלל מחאותיו היה ניל יאנג האגדי. ב1989 הוציא אלבום מחאה סוחף בשם "FREEDOM" שמחה נגד הקפיטליזם והרייגניזם המשתולל. השיר הבולט בו KEEP ON ROCKING IN THE FREE WORLD הוא ביטוי סוחף לתחושת הקבס מהאמריקאיות. ב2004 הוציא אלבום מופת נוסף שכוון נגד בוש הבן ומלחמת עיראק בשם LIVING WITH WAR. אבל המחאה האמיתית בשנים אלו הגיעו ממוזיקת ההיפ הופ והראפ. אחד מחלוצי הז'אנר היה גיל סקוט הארון ששר עוד באמצע שנות ה70 על כך ש"המהפכה לא תשודר בטלוויזיה". אוי כמה שהוא טעה. הסגנון המחוספס הכולל מלל רב של מונולוגים שלא מחויבים למשקל או חריזה בהכרח התאים ככפפה לציבור שיצר אותו- ברובו שחורים ממורמרים הקשורים לעיתים לעולם התחתון. וכך בשנות ה80 מרחובות ניו יורק ושיקאגו כמה תרבות מחאה חדשה. בין האמנים הבולטים אז- גראנד מסטר פלאש הניו יורקרי ששירו "המסר" הציג את ניו יורק כג'ונגל מבטון, פאבליק אנמי וNWA שקראו "FUCK THE POLICE!!" לראשונה מעל גלי האתר.
ומה בישראל? הפריחה הגדולה של שירי המחאה הייתה בשנות ה80. השילוב של חוסר ההסתגלות של האליטה הישנה למשטר הליכוד, מלחמת האין ברירה הראשונה בתולדות המדינה (לבנון 82) והאינתיפדה שבאה לאחרה הובילה לשלל שירי מחאה ששטפו את המדינה. הבולטים בהם "מחכים למשיח" של שלום חנוך (על המשבר הכלכלי של 1985) "יורים ובוכים" של סי היימן (1989 על האינתיפאדה הראשונה) שנפסל לשידור , ו"חצבים פורחים" של תיסלם (1982 על מלחמת לבנון)
חלק מהשירים כמו זה של היימן גרמו לזעזוע עמוק. בשנים האחרונות שירי המחאה מעומעמים ומרוככים הרבה יותר. אפשר למנות את הדג נחש וסאבלימינל כממשיכי המחאה במוזיקה הישראלית אבל בינינו- זה לא זה. כנראה שהמחאה זלגה מהרדיו אל הפייסבוק וממנו בחזרה לרחוב, מקומה הטבעי של כל מחאה באשר היא. אולי מכאן תצמח שוב תרבות מחאה אמיתית שבצידה - שיר חדש.

נספח- כל מני שירי מחאה





יום רביעי, 3 באוגוסט 2011

הסרטים והמוזיקה של המהפכה חלק א

באחת מהסצנות החזקות בתולדות הקולנוע בסרט "הקרב על אלג'יר" אלוף הלגיון הצרפתי עומד מול ענן ערפל סמיך ושואל "מה אתם רוצים" שניות ארוכות הענן לא מגיב ולפתע זעקה :"אנחנו רוצים ...חופש!!!" הסיטואציה הזאת ממחישה בעיני את סמלי המאבק והמהפכה יותר מנאומים רבים. ההמון הופך בהדרגה לאנשים עם פנים ורגשות, עם אישיות ועם דעות מוצקות. עתה הצרפתים שראו בענן חסר הזהות כישות אמורפית כלשהי לא יכול עוד לעמוד בפני פרץ ההמון שמקיף אותו ונאלץ להיכנע לתכתיביו.
הקולנוע והמוזיקה ניסו פעמים רבות לתת שם לתופעות תרבותיות שונות ולתעד אותם בדרכים שונות. הבעיה הייתה שלעיתים רבות מדי הם פספסו את המועד והתיעוד היה בד"כ תיעוד של בדיעבד. "הקרב על אלג'יר" הוא דוגמא נדירה לסרט שצולם בזמן מלחמת האזרחים באלג'יר, מלחמה עקובה מדם שגבתה קרוב למליון הרוגים בכ10 שנים. הניצבים הרבים של הסרט היו לעיתים רבות הלוחמים האלג'יראים עצמם והתוצאה- אותנטית להחריד.


הקרב על אלג'יר-1966

סרטים רבים תיארו מהפכות בדיעבד. כך למשל הדוקו-דרמה "בלאדי סאנדי" ששחזר את מאורעות 1971 בצפון אירלנד בהם נורו למוות מספר מפגינים נגד הכיבוש הבריטי, או "אוקטובר" של הבמאי הסובייטי איזנשטיין שתיאר את קריסת שלטון הצאר והמהפכה הבולשיביקית ב1917.

ב1968 פרץ מרד הסטודנטים בצרפת ששינה את פני האומה. גם כאן, הדרך היתה חשובה יותר מהתוצאה (לא הרבה השתנה מאז בצרפת, למרות חוק שקבע חינוך חינם עד תואר שני). אחד היוצרים שלקח את המהפכה הזאת באופן קיצוני ביותר היה הבמאי ז'אן לוק גודאר שהחליט לשנות כיוון באופן דרמטי בעקבות המהפכה. סרטיו של גודאר, מאבות ה"גל החדש" הצרפתי הפכו לקומוניוקטיבים עוד פחות מבעבר. גודאר למעשה זנח את הקולנוע העלילתי המסורתי ופנה לסרטי תעמולה קצרים בעלי מסר מהיר וברור.
"הנוער לשלטון" (1967)

היו גם סרטים שניסו להקדים את זמנם ולשרטט את המהפכה הבאה- כך למשל הסאטירה השנונה "הנוער לשלטון" מ1967
סרט שהציג תמונה סוריאליסטית משעשעת בה זמר רוק צעיר מצליח להיבחר לנשיאות לאחר שינוי שיטת הבחירות בארה"ב והקדמת הזכות לבחור ולהיבחר ל14. הנשיא הצעיר הבז לדור הבוגר ואפילו להוריו (אימו משוחקת ע"י כוכבת העבר המפוארת שלי ווינטרס) מכניס אותם למחנות ריכוז בהם הם מולעטים בסמי הזיה. גורלו של אותו צעיר אינו מיטיב עמו שכן כל אדם נידון להזדקן ביום מן הימים, ובסופו של הסרט (זהירות ספויילר) הדור הצעיר יותר כבר מתכנן להפילו.
הסרט הציג את הסיפור בדרך סטירית ומשעשעת אבל המציאות לא הייתה משעשעת כלל וכלל. בחוץ הרוחות געשו, מלחמת ויאטנם השנוייה במחלוקת חילקה את העם ל2 וזמן מוקדם לאחר מכן העם יצא אל הרחובות בדרישה להחזיר את החיילים הביתה. קרוב ל10 שנים מאוחר יותר יחזור אחרון החיילים, המהפכה לא הצליחה אבל שינתה את ארה"ב לנצח.

סרט נוסף שהקדים את זמנו היה "מועדון קרב" של דיוויד פינצ'ר מ1999 המבוסס על ספרו של צ'אק פלאניוק מ1996. הספר ולאחריו הסרט זיהו מגמה של ריקבון מתמשך בחברה האמריקאית הקפיטליסטית. הריקבון הזה תוסס מתחת לפני השטח ומחכה להתפרץ בבום גדול ולשטוף את הכל . גיבור הסרט הוא מטורף בעל פיצול אישיות, אבל דווקא הוא מצליח לסחוף את ההמון ולגבש אותו לכדי תנועת טרור שמטרתה הוא אפוקליפסה. בדברי הימים של הקולנוע "מועדון קרב" ייזכר כאחד מסרטי אסכולת "פרה 9-11", אותם סרטים אמריקאים (גם "רקוויום לחלום" ו"אמריקן ביוטי" כלולים בה) שחזו או התריעו בפני האסון הנורא.

"מועדון קרב" (1999)

סרט נוסף שהקדים את זמנו וסיפר סיפור על מהפכה חברתית אלימה מאוד שמתרחשת בעיר ניו יורק היה "עשה את הדבר הנכון" (1989 ספייק לי) לי מספר כאן על יום שגרתי בברוקלין ניו יורק. החום הבלתי נסבל, המתח הבין עדתי בין שחורים איטלקים ויהודים וניצוץ אחד שמדליק את התבערה וגורם להתלקחות אלימה. שנתיים מאוחר יותר פרצו מהומות נרחבות בלוס אנג'לס על רקע עדתי אך גם מהפכה זאת, כמו רבים דוכאה תוך זמן קצר. אבל אולי היבחרו של נשיא אפרו אמריקאי ראשון 20 שנה מאוחר יותר היא סוג של השלמת מאבק השחורים בארה"ב.

ומה לגבי ישראל? מעט מאוד סרטים נעשו כאן על הנושא החברתי. בהם אפשר לבחור כמה סרטים דוקומנטרים בולטים כמו "שמעת על הפנתרים השחורים אדון משה" של ניסים מוסק המגולל את סיפור המחאה הגדול בתולדות המדינה עד זאת הנוכחית, ו"שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל שעושה רוג'ר מור בעברית על משפחת עופר ומעורבותה בחברה הישראלית. אולי הסרט העלילתי הבולט המתאר סוג של מהפכה מחשבתית גם אם לא חברתית הוא "הכוכב הכחול" של גור בנטוביץ' המציג גיבור המחפש אלטרנטיבה למצב הקיומי שלו ומתאכזב ממנה.


קובץ:Planetblue.jpg

הכוכב הכחול (1995)


לבסוף אני רוצה להגיד מילה אישית על המהפכה המתחוללת בימים אלו בארצנו הקטנטונת. אני לא יודע מה יהיה הסרט שיתעד את המהפכה הזאת למרות שאני בטוח שהוא כבר בשלבי הפקה מתקדמים (לכל אדם שני ברוטשילד יש מצלמה) אני רק מקווה שהמהפכה הזאת תסוקר מזוויות שונות ולא באופן מגמתי. בימים האחרונים אני עוקב אחר סיקור המהפכה (המבורכת ללא שום ספק) ואני שם לב לאחידות בסיקור התקשורתי שלא לומר התגייסות טוטלית למאבק ולמטרותיו. בלי שום קשר לדעותיי בנושא אני חושב שעל כל אירוע חשוב להסתכל מכמה כיוונים. מתרחש פה קרב מרתק בין האמוציות לשכל הישר ואף אחד לא חושב על ההשלכות של המהפכה הזאת.על התקשורת לשאול גם בין השאר האם דרישות ראשי המאבק הם ברי השגה? האם ראשי המאבק יודעים לאן הם רוצים ללכת? מהו אותו "צדק חברתי" אותו כולם דורשים? והאם באמת אותם טייקונים ובעלי הון הם המקור לכל תחלואות החברה שלנו?
לשם תקינות הדמוקרטיה בארצנו עלינו לעשות בדק בית קודם כל לעצמינו, אחרת הדרך להתלהמות, לאלימות ולהסלמה והקצנה ובסופו של דבר למיאוס ואכזבה מהמאבק הכל כך צודק הזה קרובה מאוד.
בלי שום קשר למה שכתבתי כאן - VIVA LA REVOLUTION
ונתראה בפעם הבאה בה אסקור את מוזיקת המחאה שלי
אורי

יום שני, 18 ביולי 2011

2000-שב"ק ס כנען 2000

שב"ק ס נתפסו אצלי ואצל אחרים כלהקה חביבה אם כי די נחותה שמנסה לחקות סגנונות כמו היפהופ ורגאי שהיו פופולארי בחו"ל ולא כל כך נשמעו טוב בעברית. כמו כולם שמעתי את אלבומם המצליח "בעטיפה של ממתק" שיצא לקראת סוף שנות ה90 והיווה משב רוח מרענן במוזיקה הדיכאונית והשקטה שאחרי רצח רבין. האלבום ההוא הפך אותם לאחת הלהקות המצליחות בארץ ובמידה מסוימת תרמה לשיפור המצב רוח ועליית כוחו של הדאנס וההיפ הופ במועדונים ומסיבות אחרי תקופת יובש לא קטנה. הלהקה שקמה ביבנה בתחילת שנות ה90 ע"י בני תיכון משועממים (יצא לי לפגוש חבר של החבורה בצבא) סחפה את הארץ במהרה.
ב"כנען 2000" השב"ק חתכו כיוון בצורה די דרסטית- הסולן נימי נים הועף לאחר שזוהה יותר מדי עם כוכבנות ועולם הבידור של הילדים, החבורה נסעה לתקופה ארוכה לג'מאייקה והחלה להתעמק במוזיקה המקומית שם. התוצאה הייתה אחד מהאלבומים המוצלחים ברוק הישראלי בשנות ה2000 ובכלל. השב"ק לא פחדו להתעסק בנושאים כבדי משקל כמו פצצת הזמן החברתית המתקתקת לקראת שנות ה2000, תחושת העבדות בחברה הקפיטליסטית הדורסנית, חוסר הכבוד והבוטות בחברה הישראלית (לא זוכר אם באותו זמן אבל בערך באותה תקופה היה גל מחריד של אלימות , רציחות על בסיס "כלום" ושלל מעשים מחרידים)
ואפילו נושא שנוי במחלוקת כמו לגליזציה של סמים קלים טופל אצלם בצורה מעניינת. התקליט היה חד, בועט ודורסני כמו שתקליט היפ הופ אמור להיות וכמעט שהיה להיפוך מוחלט למה שעשו עד אז.


הקהל המקומי לא ממש קנה את הסחורה שכנראה קצת הקדימה את זמנה (לראיה, סבלימינל והדג נחש שעסקו בחומרים דומים ובשיטות דומות מאוחר יותר), והלהקה מצאה עצמה על הקרשים. בסרט הדוקומנטרי "נופל וקם" אנו רואים את אחד מחברי הלהקה שהוא עובד בתור מאבטח, בעוד הסולן המיתולוגי מוקי חי אצל הוריו. בסצנה אחרת אנו רואים כיצד הלהקה יוצאת להופעת התאבדות באצטדיון טדי מול קהל המוני זועם שרק לפני רגע הצדיע לאייל גולן . הסצנה הזאת מסמלת יותר מכל את חילופי המשמרות במוזיקה הישראלית- הרוק אאוט והפופ המזרחי אין. בשנת 2000 עם צמיחתו של האינטרנט והסלולרי נגמרה השליטה הבלתי מעורערת של התקשורת הישראלית הישנה שהכתיבה את הטעם האישי שלה לעם כולו, גם אם הוא לא ממש קלע לטעמו. הסרט גם מראה בכאב רב את הקלות הבלתי נסבלת של התרבות הישראלית שבה בה כוכב נופל ומתרסק, את חוסר הסובלנות והפרגון ואת גורלם האכזרי של מי שרק לפני רגע מלאו אולמות (היכל התהילה אומר משהו למישהו?)
שנים מאוחר יותר השב"ק יתאחדו ויזכו למעט נחת שלא זכו לה ב"כנען 2000" אלבומם המוצלח ביותר לדעתי. הקהל כבר מכיר את "מפילים את הפצצה" ו"נופל וקם" ושר אותו אתם בגרון ניכר. גם אני גיליתי אותו בשנים האחרונות בלבד, לאחר שנים שזלזלתי בו ובסצנת ההיפהופ הישראלית המאוסה בעיני. כיום אני גדול ומבין- אין דבר כזה מוזיקה נחותה, יש שיר נחות

נספח: הקליפ הנהדר של "נופל וקם" בבימויו של ירון בן נון שגם ביים את הסרט הדוקומנטרי על הלהקה



יום שבת, 9 ביולי 2011

1999 Red Hot Chilli Peppers- Californication

ב1999 כולם דיברו על סוף המאה וסוף האלף שעמדו ממש לפני סיום היסטורי, ואכן לא הרבה זוכים לצפות בשינוי היסטורי של מאה ואלף. אבל כמעט אף אחד לא דיבר על סיומו של העשור המופלא הזה, הרב גוני והמרתק של שנות ה90. העשור שהתחיל באופטימיות מרובה וקבע גבולות ברורים בתחילתו ובמהלך השנים עבר שינויים וטלטלות תרבויות רבות, או ב2 מילים- החלום ושברו. בתחילת העשור כאמור- אופטימיות מופרזת. בארה"ב הציבור שמאס בשלטון הרפובליקני הקפיטלסטי והרקוב שלח הבייתה את נציגו ג'ורג' בוש האב והחליפו בגרסה צעירה ותוססת- ביל קלינטון כבר ב1992. אבל עוד לפני כן חלה מגמה בולטת של שינוי ורוח חדשה הבזה לכל מה שייצגו שנות ה80 וייצרו אלטרנטיבה תרבותית ברורה. קראו לזה "דור הX" ועוד כל מני שמות מוזרים לדור ההוא שאין לו מטרות מוגדרות, שומע מוזיקה רועשת ומחתרתית מבעבר ובאופן כללי לא מציית למוסכמות הישנים שהידרו כוח שליטה וכסף. בישראל השינוי קורה כמעט במקביל עם החלפת השלטון והפיכתה של המדינה לרב ערוצית וקוסמופוליטית.
כולם חלמו על שלום, על עולם ללא גבולות, על היום בו נתעסק בטיפוח עצמי במקום לדאוג להישרדות. בסוף העשור זה כבר לא נראה כל כך פשוט. גם המוזיקה של תחילת העשור- גראנג' ורוק כבד התחלפו במהרה למוזיקה אלקטרונית והפופ שלא עזב מעולם.
בסוף העשור הציבור כבר כמעט והתעורר בבעטה מהחלום המתוק. הכלכלה עדיין עומדת, קלינטון ואהוד ברק בשלטון. הציבור ממשיך להתעלם מהזרמים הרעים שמתחת לפני השטח ולא יודע שהכל יתפוצץ בפניהם עוד שנה שנתיים בלבד.
לעומת זאת התרבות שתמיד מקדימה את זמנה מנסה להציב תמרורי אזהרה לציבור המנומנם- מכיוון הקולנוע אנו רואים נביאי זעם שנותנים את אותותיהם השונים (מועדון קרב ואמריקן ביוטי הם הבולטים שבהם) ואילו במוזיקה אנו שומעים גם כן את מסיבת סוף המאה- אמנים שונים שנותנים בין השורות את הגוג ומגוג שלהם.
קליפורניהקיישן הוא אלבום שדווקא מזוהה עם שנות ה2000. שיר הנושא שלו אפילו נבחר לשיר העשור של שנות ה2000 (טעות נפוצה שחלה גם על "ANOTHER BRICK ON THE WALL" כשיר העשור של שנות ה80)
ובאופן כללי הוא מקדים את זמנו. הפפרס חוגגים את החגיגה אבל גם מתריעים מהיום שאחרי. הם ממשיכים בקו המוזיקלי הברור שלהם, זה שליווה אותם מתחילת דרכם בשנות ה80, לעיצוב הדרך באלבום המופת שלהם BLOOD SUGAR SEX MAGIC של רוק אגרסיבי לצד בלאדות רוק נוגות.

שיר מפורסם נוסף מהאלבוםSCAR TISSIUE מדבר על ההתמכרות של הסולם אנתוני קידס לסמים ואלכוהול. הפפרס נשמעים פחות או יותר אותו הדבר כמו באלבומים הקודמים שלהם, זה אולי הכוח שלהם למרות שלעיתים זה מעייף וגובל במחזור פושע. ועם זאת הכנות שלהם והיושר שלהם מביא לכמה מהיצירות הגדולות של שנות ה90. כמו כולנו בעשור הזה הם התפכחו, התבגרו אבל שמרו על ניצוץ רוח הנעורים שלהם.
בשבילי חלק מהשירים הם בלדות עצובות, רקוויום בדיעבד של עשור של תמימות, חופש ואופטימיות בלתי נלאית, תחושות שנמחקו ברגע ב2001 בין הר הבית בירושלים לגראונד זירו בניו יורק.



יום רביעי, 6 ביולי 2011

1998- Madonna , Ray Of Light

אני חייב להודות, מעולם לא הערצתי את מדונה למעשה רוב חיי היחס שלי אליה נע בין סלידה לזלזול.מבחינתי מדונה היא אחת האחראיות, מרצונה או שלא מרצונה (זה ממש לא משנה) לזילות ודרדור של המוזיקה הפופולרית החל מאמצע שנות ה80 ואילך. נכון שהיו כוכבי פופ קלילים שהמוזיקה היא רק תוספת בלבד עבורם עוד בשנות ה60, אבל מדונה וחבריה (ג'קסון, קיילי ועוד) נתנו את הפוש האחרון בדרך למותו של כוכב הרוק ותחייתו של האימאג' בלבד, היא גם אחראית במידה רבה לשלל תופעות ביזאריות במוזיקה מבריטני ספירס לליידי גאגא. יש שיגידו שמדונה נותבה ע"י מערכת משוכללת של מפיקים, אמרגנים, מנהלים בחברות תקליטים ועוד כל מיני כאלו שגזרו קופון על גבה הבלונדיני,אבל עיון שטחי בביוגרפיה שלה יוכיח אחרת. לאורך כל הדרך, מההתחלה בלהקת רוק ניו יורקית אלטרנטיבית, לצילומי העירום הנועזים ועד לפריצה הגדולה ב1984 עם LIKE A VIRGIN, ידה של מדונה היה על העליונה. היא זאת שהתוותה את הדרך, היא קבעה את צו האפנה ובמקרים רבים כתבה גם את השירים והלחנים באלבומיה השונים.


מה שכן , כמה שלא סבלתי את המוזיקה שלה, לא יכולתי שלא להוריד בפניה את הכובע, וזה מקרה נדיר כשלעצמו. אצל רוב האנשים וגם אצלי יש קושי מסויים להפריד בין הערכה מקצועית לטעם אישי בכל הנוגע למוזיקה. בסופו של דבר הקלישאה הזאת "זה לא הטעם שלי, אבל אני מעריך אותו/ה כמוזיקאי/ת" בד"כ לא עומד במבחן המציאות. בינינו- כמה מוזיקאים שאתם לא אוהבים אתם יכולים ל"העריך מוזיקלית" ועל איזה בסיס? נגינה? כריזמה? יכולת הפקה? אחרי הכל מה שקובע בסוף זה הנשמה, החיבור שלנו עם הזמר שמגיע לרוב לא משליטתו בגיטרה או במיקס שרקח אלה ממעמקי הנפש. אבל מדונה אצלי היא מקרה חריג שבו הסכמתי עם עצמי שאני "מעריך אותה מקצועית" אבל ממש לא מתחבר אליה מוזיקלית. ואולי בגלל שלא נתתי לעצמי להתחבר אליה מוזיקלית. כי מדונה זה לילדות. מדונה זה פופ. מדונה מסמלת את כל מה שאני שונא- קפיטליזם, ורדידות, ואופנה חולפת. ובכל זאת הערכתי אותה. על היכולות שלה ובעיקר על יכולת ההמצאה הבלתי נלאית שלה. שהרי מדונה כזיקית הצליחה למתג עצמה מחדש כל שנה שנתיים ולעטוף עצמה בעטיפה אחרת לגמרי המשתנה לפי רוח התקופה. פעם היא ילדונת מתקתקה, פעם היא סמל סקס, ופעם דודה מאנגליה. בשנות ה2000 היא אפילו ניסתה להיות זמרת מחאה עם אלבומה AMERICAN LIFE שמנסה למחות נגד כל מה שעזרה לבנות ב20 השנה האחרונות- תרבות צריכה בלתי מבוקרת, רדידות וקפיטליזם דורסני של ארה"ב. אבל בכל פעם מדונה הקדימה את זמנה ועשתה את זה בהכי גדול, הכי מרשים, הכי אמיתי .
ב1998 מדונה עשתה סוג של מיני קמבאק לאחר כישלון אלבומה הקודם "BADTIME STORIES" ולאחר 5 שנות בצורת היא חזרה, כמו תמיד בגדול. הפעם קהל היעד היה מבוגר יותר ומדונה הציגה מספר שירים שמדברים על נושאים הקרובים לליבה כמו ביתה הצעירה פאריס שמהווה תשובה ל"תחליף לאהבה" שלה, או FROZEN הלהיט הגדול של האלבום מדבר על אהבה במשבר. מדונה שתפה פעולה לראשונה עם המפיק הבריטי האיכותי וויליאם אורביט ששילב אמביינט אלקטרוני במוזיקה שלה דבר שחיבר אותה בחזרה לדור החדש אבל פנה בעיקר למבוגרים. כנראה שמה שקרה בRAY OF LIGHT שגרם לי להעריך אותה יותר זה הכנות שלה, והיושר שלה. אחרי שנים שמדונה הניעה את הקריירה שלה דרך פרובוקציות וטרנדים במקום להתעסק במוזיקה היא חזרה לשורשים (או שגילתה אותם לראשונה, תלוי את מי שואלים) ולא אני עדיין לא ממש מחבב אותה, רק מעריך אותה יותר.

יום שלישי, 5 ביולי 2011

1997 Radiohead OK Computer

מכירים את זה שלפעמים דווקא בגלל שבא לנו להיות מיוחדים ושונים אנו מפספסים בזמן אמת את היצירות הגדולות של התקופה? היה לי סיפור כזה עם "ביג לובובסקי" ונראה לי שסיפרתי על כך בבלוג הקודם שלי "הסרטים ששינו את חיי". בזמנו כשיצא הסרט הייתה לי את ההזדמנות לראות אותו בבכורה (!!) על מסך ענק בגיא בין הינום בפתיחת פסטיבל הסרטים בירושלים שנת 97 (אם אני לא טועה) בעקבות רצף מקרים מצער נמנעה ממני האפשרות ומאז שנאתי את הסרט ואת מה שהוא מייצג. לא יכולתי לסבול אנשים שמצוטטים אותו, נמנעתי מלראות אותו ובזתי לנהירה ההמונית של חברי ומכרי לסרט ולתרבות הפופ שלוותה אותו. אבל הקנאה והרתיעה עיוורו אותי ולאחר מספר שנים הזדמן לי לצפות בו ולגלות את גדולתו כאחד מסממני התרבות הפופולרית הגדולים של אותה תקופה, סרט שמגדיר דור שלם ומצליח גם להקדים את זמנו וגם לאחר אותה. אותו דבר קרה לי עם רדיוהאד ו"OK COMPUTER" תקליט שעם צאתו נחשב ע"י גדולי מגזיני הרוק למיניהם כאחד הטובים בתולדות הרוק. בזתי לקביעה השרירותית הזאת, ושמיעה בחצי אוזן לכמה מהשירים החלשים באלבום (ובהם הראשון שיצא לו קליפ KARMA POLICE החלש באלבום לדעתי ) הביאה אותי למסקנה המוטעית כי המלך הוא ערום. "קומפיוטר תפס אותי שנים מאוחר יותר, כשהייתי בקנדה, מדוכדך ובודד בארץ קרה, והאלבום הזה התאים לי ככפפה ליד. כשהאלבום יצא עברתי כבר את גיל ההתבגרות שלי, בקנדה חזרתי אליה, עם אהבה נכזבת, עם התלבטויות וחיבוטים לגבי העתיד, עם ראייה צינית ומלנכולית על העולם. וכמו כל פסקול התבגרות טוב גם רדיוהאד ידעו ללחוץ על הנקודות הרגישות וליצור הזדהות מוחלטת תוך כדי יצירת מוזיקה מופלאה. אני לא יודע אם מדובר באלבום הגדול בתולדות הרוק או מספר 2 שלו, אבל ללא ספק מדובר באוסף מדהים של שירים שכל אחד מהם מפתיע ומרגש מחדש וזה כשלעצמו הישג עצום. רגע לפני סיום המאה ה20 רדיוהאד בוחנים את תחלואות החברה המערבית , נכנסים לקרביה ויוצאים עם תובנות. מהפחד מהעתיד, לאימת הפרברים. מבחינה מוזיקלית הם משלבים רוק אלטרנטיבי עם סגנונות שונים בהם מוזיקה אלקטרונית, שילוב שימשיך באלבומם הבא "Kid A". האלבום לא קליט במיוחד למרות שהניב מספר להיטים שגם עשו חיל ברדיו, אבל באווירה של ההאוס-טראנס של אמצע שנות ה90 התקליט מתקבל כעוף מוזר בהתחלה.



בהמשך הדרך טום יורק וחבריו המשיכו לעסוק בדכאונות ובפחדים שלהם תוך כדי גיוון בסגנונות לצד שמירה על הקו המלאנכולי עדין שלהם. הם לא הפסיקו להפתיע- HALL TO THE THIEF אלבומם השלישי אחרי OK הראה חזרה מסוימת לרוק הבסיסי שאפיין אותם בתחילת דרכם, ואילו IN RAINBOW הראה חזרה לשילובים עם אמביינט וסגנונות נוספים. יורק הפך לפעיל סביבתי נמרץ, ולי נותר רק להצטער שפיספסתי אותם בזמן אמת, במיוחד לאור העובדה שהופיעו בישראל מספר פעמים בסוף שנות ה90



יום שלישי, 21 ביוני 2011

1996 THE FUGEES- THE SCORE

לא משנה מה יגידו על שנות ה90, על חזרתו של הרוק האלטרנטיבי לקדמת הבמה, על עלייתם של אנטי גיבורים כקורט קוביין ובק, על הסאונד הכבד והמתכתי ששלט, בשבילי תמיד הם ישארו ימי ההיפ הופ ההאוס והטראנס. זאת לא המוזיקה שלי זה ברור, ואין לי סימפטיה מיוחדת לביט בוקסים וסימפולים, אבל אין מה לעשות, מה ששלט אז (וחבל שזכרונם של כמה מבקרים בגד בהם) הייתה כמו בעשור הארור שלפניו וכמו בסוף העשור לפני כן- מוזיקת ריקודים קצבית, קלה וממכרת. מכל זה לא נשאר יותר מדי ולפעמים אני רואה קליפים ישנים של רוקסט למשל או נוטי בי נייצ'ר וחושב על הימים הללו במין נוסטלגיה מטופשת, לפעמים אני גם מתמלא חלחלה. מה שכן באמצע-סוף שנות ה90 המוזיקה הזאת שנחשבה למוקצית ונחותה החלה לתפוס את מקומה הלגיטימי גם בקרב אניני טעם. אחת מהדוגמאות הללו היא להקת ה"פוג'יז" שהייתה במונחים של ההיפ הופ סוג של סופר גרופ אמיתית וכללה 2 מענקי התקופה- הסולן וויקלף ז'אן והסולנית לוריין היל. השילוב בין השניים הוליד מספר להיטי ענק של ממש כמו החידוש ל "KILLING ME SOFTLY" של רוברטה פלאק משנות ה70 ו READY OR NOT שלווה בקליפ מושקע בטירוף אה-לה סרט של מייקל ביי (שהיה בשיאו אז עם סרטים כמו "ארמגדון" ו"בחורים רעים").


החדירה לליבו של המיינסטרים היוותה סנונית ראשונה של אמני היפהופ שהצליחו ללא פשרות על האיכות המוזיקלית שלהם לאחר שנים שהז'אנר הזה נחשב שולי ונישתי והתנגן בעיקר במועדונים. הפוג'יז השכילו לשלב בין היפ הופ לסגנונות אחרים כמו רגאי, רוק וג'אז. אבל הפתח שהם השאירו הוביל דווקא לתופעות לא כל כך חיוביות ובמהרה חדרו הרכבי היפ הופ לא ראויים למרכז העניינים- תופעה שקיימת עד היום. החלל שנוצר לאחר לכתם מולא בחוסר הצלחה ע"י אמנים שחזרו אחורה מבחינה מוזיקלית והשאירו את ההיפ הופ כמוזיקה נישתית, בעלת גוון אחד ועם מלל ברמה נמוכה למדי.
זאת הייתה הרפתקה חד פעמית שהצליחה כמעט במקרה והשאירה אחריה טעם של עוד. לאחר האלבום הלהקה התפרקה, וויקלף הוציא כמה אלבומי סולו לא רעים בכלל ובשנים האחרונות ניסה את מזלו בפוליטיקה של המדינה הכושלת האיטי. צחוק הגורל- דווקא ז'אן האאוטקאסט נתפס בהאיטי מולדתו כסוג של אליטיסט ומועמדתו נפסלה. לוריין היל הוציאה אלבום מופת אחד (THE MISSEDUCATION OF LAURAIN HILL) ודי נעלמה והצלע השלישית פראס די נעלם והתמקד בעיקר בהפקה מוזיקלית ומשחק. THE SCORE שינה אצלי משהו בגישה ולימד אותי שהיפ הופ יכול להישמע אחרת. הוא ניפץ לי דעות קדומות (שחזרו לרוע המזל בשנים האחרונות) ופתח לי צוהר למשנה מוזיקלית שלמה

יום שבת, 18 ביוני 2011

1995 רוקפור "האיש שראה הכול"

רוק ישראלי הוא חיה מוזרה בעיני. בדומה לסגנונות אחרים שאימצנו כגון היפ הופ ופופ (כן גם המוזיקה המזרחית העכשוית היא סוג של פופ) הרוק מעולם לא נשמע יותר מדי טוב בעברית, במקרה הטוב זה נשמע כמו קאבר מוצלח, ובמקרה הרע יותר-כגרסה חיוורת של המקור. רוקפור לא שונים משאר הלהקות שניסו לעשות פה רוק בשפתו של אברהם אבינו ושכחו שהשורשים שלהם קרובים יותר לאיזור הדלתא מאשר למנצ'סטר. ובכל זאת יש משהו משחרר, מרענן ומפתיע בניסיונות לעשות כאן רוק אמיתי, גם אם הוא סוג של אשליה. הניסיון הדי נואש הזה הוליד סוג של בועה מקומית עם קומץ קטן אך עקשן של מאמינים שרוצים ומאמינים שגם לנו מגיע. ובעצם למה לא? אם גם בהודו, ביפן ואפילו בירדן יש להקות רוק ששואבים את ההשראה שלהם מ"פינק פלויד" ו"הקיור" אז למה לא פה? הלהקות הללו אף פעם לא באמת כיוונו לאוזן הבינלאומית שידע נפשה מרוב להקות רוק מקומיות גם ככה. גם כשניסו את מזלם בחו"ל הם מקסימום היו כינור שני ללהקות המצליחות באמת. כך גם רוקפור הישראלית שניסתה מזלה בארה"ב, ובהתחלה הציגה, לפחות בפני התקשורת המקומית, סוג של הצלחה בקנה מידה בינונית עם תקליטים שהוקלטו באנגלית, דירוג ברשימת האלבומים המומלצים של הרולינג סטון וסיבוב הופעות בעיירות קולג' שונות בארה"ב. בשיאן הבהירו חברי הלהקה כי לעולם לא יכתבו עוד בעברית ופניהם לארה"ב והלאה בלבד. כמובן שהמציאות טפחה על פניהם של חברי הלהקה והם חזרו לארץ ב2009, מינוס סולן הלהקה האגדי אלי לולאי. אני זוכר 2 הופעות של רוקפור- האחת, מופלאה מאין כמוה בסביבות 1996 ב"צוללת הצהובה" בירושלים, והשנייה, גם כן ב"צוללת" 5 שנים מאוחר יותר. ההופעה הראשונה הציגה בפני לראשונה להקה מופלאה ומרתקת שהולכת עד הסוף עם החזון המוזיקלי שלה, עם שירים מדהימים והופעה בת זונה. חברי הלהקה הקפידו על הפרטים הקטנים, כולל גיטרות ומגברים משנות ה60 כדי ליצור את הסאונד הפסיכדלי המושלם. מיד קניתי את האלבום שכלל כמה שירים בלתי נשכחים כגון "מכונת הזמן", "כל כיוון" ושיר הנושא כמובן.
הפרפקציוניזם לתת למאזין את חווית הפסיכודליה המושלמת לוותה גם בקליפים מדהימים לתקופה שצולמו (או לפחות נראו כך) במצלמת פילם 16 מ"מ שנתנה לוק ישן וסהרורי למדי.



ההופעה השנייה הייתה אכזבה מרה. הלהקה, ששהתה כבר זמן מה בארה"ב והייתה בשיא הצלחתה שם (או סוג של) נראתה שבעה, חזירית ושחצנית. חברי הלהקה לא השקיעו לא בסאונד, לא בהופעה עצמה ובטח לא בהגשה שלהם והתחושה שנידפה מהם היא של התנשאות. באחד מרגעי השפל של ההופעה הסולן אלי לולאי פנה לקהל (המצומצם למדי יש לומר) ושאל "יש למישהו יומולדת?" רק כדי לשיר איזה שיר באנגלית הקשור איכשהו ליומולדת, במין חיבור/הפנייה עם פוזה של רוק סטאר. זה כל כך לא התאים ולא היה אינטימי כמו שחשבתי שיהיה.
המסקנה שלי מכל הסיפור הזה שלפעמים עדיף להיות גדול בישראל ושום דבר בחו"ל, כי הבינוניות הזאת במקרה הזה רק הזיקה. נכון שמאוחר יותר צמחו כמה מוזיקאים מצליחים יחסית שפנו גם לקהל הבינלאומי כמו אסף אבידן למשל, אבל גם ההצלחה שלהם מוטלת בספק, מה גם שנדמה שהדור החדש שמר על שפיות וצניעות יותר מהרוקפורים.

יום רביעי, 8 ביוני 2011

1994- Beastie Boys - Ill Communication

1994 הייתה שנה מוזרה בשבילי, בשביל האומה ויתכן שגם בשביל שאר העולם. אני הייתי בתיכון, מה שנקרה "גיל ההתבגרות",שלב כזה של שינוי בו פתאום אתה נפתח לדברים חדשים ומסקרנים. ישראל עמדה לפני שינוי רציני לא פחות, לאחר הסכמי אוסלו המדינה נשבתה למערבולת פוליטית וחברתית שלא ידעה מאז תחילת שנות ה80. מצד אחד המצודדים בהסכם ו"מחנה השלום" כפי שקראו לו אז, מצד שני אוטובוסים מתפוצצים ברחובות ת"א וירושלים, חטיפתו של נחשון ווקסמן (זוכרים? 12 שנה לפני גלעד שליט) וההפגנות הקשות שהייתי עד להם בכיכר ציון. בעולם היה סוער מעט פחות אבל עדיין הייתה תקופה לא קלה, עם מלחמת האזרחים הנוראית במדינות יגוסלביה לשעבר שקראו את הבלקן לרסיסים, עם הסתבכותו הפוליטית של הנשיא האמריקאי ביל קלינטון ועד למלחמה בצ'צניה.


בתוך כל זה הייתה מוזיקה לא רעה שהמשיכה את גל הרוק ששטף את העולם בתחילת העשור, בשילוב סגנונות אחרים מעניינים לא פחות. אחת הלהקות שהשכילה לשלב בין סגנונות שונים הורכבה מחבורת יהודים מברוקלין, ביניהם שני "אדמים" הורביץ וייטס. הם התחילו את דרכם ב1984 באלבום נפלא שכלל כמה להיטים ענקיים באותה תקופה כמו YOU GOT TO FIGHT , וGIRLS. הבויז הוכיחו באותה תקופה לא רק שהיפ הופ הוא לא רק נחלתם של השחורים והנדכאים שהגיעו מהגטו וכ"ה, אלא שהיפ הופ יכול וצריך להיות שמח ומרקיד. כיום זה אולי נראה מובן מאילו אך באותם שנים מוקדמות המוזיקה הזאת נתפסה עדיין כמוזיקת רחוב, מוזיקת מחאה וברגע שהבויז מגיעים ומצליחים הם שומטים את הרצפה מתחת לרגליהם של נסיכי היפ הופ כגראנדמסטר פלאש ופאבליק אנמי.
באיל קומיוניקיישן ממשיכים הבויז את המגמה שהתחילו באלבומם הקודם "CHECK YOUR HEAD"- שילוב של רוק די אגרסיבי לפעמים עם היפ הופ, קטעים לא אחידים ולא מושלמים , שימוש נרחב בסימפולים ובשילובי סגנונות נוספים כמו מוזיקה לטינית למשל. כל זה יוצר מרקחה לא הכי ברורה אבל מעניינת ללא כל ספק. השיר הגדול באלבום הזה הוא כמובן SABOTAGE, שיר שלווה בקליפ חדשני בזמנו שבויים ע"י הכוכב העולה בשמי הקליפים ספייק ג'ונס וכלל מחוות אין ספור לסדרות הפעולה של שנות ה70 (מיאמי וויס,סטראטצ'קי והאטצ' ודומיהם). נראה לי שהקליפ הזה סלל את הצלחתם בארץ כשלפני כן לא היו ידועים עד כדי כך, וההשפעה של MTV שהיתה עצומה באותם ימים הביאה להכרתם בכל העולם.
כך או כך, ביסטי בויז להקה שהקדימה את זמנה בהמון מובנים ושינתה את פני המוזיקה, לי תזכר כפסקול של תקופה הפכפכה ומורכבת, בין שלום למלחמה, בין ילדות לבגרות.

יום שבת, 4 ביוני 2011

1993 Smashing Pumpkins Siamese Dream

האמת שאף פעם לא סבלתי את הלהקה הזאת. הם נראו לי יומרניים מדי, מנופחים מדי, מופקים מדי. הראיה הבולטת לכך היא אלבומם הכפול המגלומני משהו Mellon Colie and the infinet sadness אלבום שהוגדר ע"י בילי קורגן, הסולן והרוח החיה בלהקה כ"החומה של דור האיקס". המודעות העצמית והשאפתנות הזאת מאוד לא חיננית בעיני, מה גם שלדעתי באלבום הזה אין יותר מ3 קטעים טובים, מה שקשה להגיד על החומה של פינק פלויד. בכלל לדעתי אותו דור X מדובר לא רצה כל כך שיגדירו אותו וינתחו אותו, בטח לא שיכתבו לו המנונים במכוון. הוא רק רצה שיעזבו אותו בשקט. מהרגע שיצא SIAMESE DREAM" היה נראה לי שמדובר במוצר מכוונן ומסוגנן מדי, מזויף ולא אותנטי, והדיכאון הזה של קורגן הסריח מיחסי ציבור בתקופה שבה דיכאון ושנאה עצמית היה הטרנד הלוהט הבא. לפחות קורט קוביין הלך עם הדיכאון שלו עד הסוף, מה שקשה להגיד על קורגן שהמשיך לשבת על ליטרת הבשר הרבה אחרי שחגיגות הדיכאון נגמרו.
קובץ:SmashingPumpkins-SiameseDream.jpg


גם הקליפים של הפאמפקינס עוררו בי קבס. קליפים אומנותים עם אמירה, כאילו מדובר ביצירות אומנות. באותו זמן התחיל להתפתח ז'אנר הקליפים האומנותים בניצוחם של ספייק ג'ונס ומישל גונדרי. אך בניגוד לקליפים היפיפים של ביורק למשל או פאטבוי סלים מאוחר יותר, הקליפים של הפאמפקינס לא אמרו לי כלום.
הלהיט מהאלבום הזה הוא Disarm שיר מלוקק שהחל את הטרנד הקצת מעצבן של שימוש בכלי מיתר בשירי רוק, מה שלעיתים העניק מימד עוצמתי לשירים בינוניים למדי (The Drugs Dont Work של הוורב למשל) ולעיתים סתם היה מעיק (כמה משיריו של אביב גפן בשנות ה90)
זה קצת מוזר שכמה חברים שלי מאוד אוהבים את הלהקה הזאת, ואלו אנשים עם טעם מוזיקלי דומה לשלי. מאיפה מגיע הבוז הזה שלי לפאמפקינס? אני לא יודע. אוכל להשוות את זה לאופן בו אני מתייחס לאנשים, וכיצד אדם אחד רוכש את אמוני והשני לא, כיצד חיוך אחד כובש אותי והשני נראה לי מזויף. שנים לאחר מכן הקשבתי לפאמפקינס ונדמה לי שהחמרתי איתם קצת. נכון, הם לא היו כובשים וכריזמטים כמו גאנס ומטליקה, הם לא גרמו לי הזדהות עם הכאב שלהם כמו נירוונה, אבל בסך הכל, מוזיקה לא רעה בכלל.


יום חמישי, 2 ביוני 2011

1992 משינה- מפלצות התהילה

האלבום הישראלי הראשון שבחרתי להכניס בבלוג זה הוא אחד מהאלבומים הלועזיים ביותר מבחינת צליל שנעשו בארץ. משינה שדהרה על כל טרנד אפשרי במוזיקה הלועזית (לרוב באיחור אופנתי של כמה שנים) לא פיספסו גם את קדחת הגראנג' שפרצה שנה לפני כן אך הוסיפו לקלחת ביצועים הדומים באופן מפתיע לחלקו הראשון של להקת הפיקסיס "בוסה נובה" מ1990.
ולמרות זאת משינה הצליחה להישאר מקורית ורעננה יותר ממרבית הלהקות הצעירות שצמחו באותה תקופה בישראל. הסוד היה בכישרון הבלתי נלאה של חברי הלהקה ובראשם יובל בנאי ושלומי ברכה ששיתוף הפעולה שלהם היה פורה מתמיד.
בניגוד לאלבומם הקודמים בהם הלכו על הנוסחה הבטוחה הישראלית של רוק וצחוק משינה הציגו רפרטואר שירים זועם, רוקיסטי ומעט מהורהר.השיר "תתעורר" למשל או "בנות הים", שירים פסיכדליים למדי מעורבבים ברוק חדיש יותר שהתאים לתקופה.

מה שכן משינה ידעו לשמור גם על קורטוב של סחבקיות, ראיה לכך הוא השיר "הכל התחיל בנאצר" שיר מחופף ומשעשע מלווה ברוק גיטרות עצבני במיוחד שהוכנס לאלבום ברגע האחרון בעקבות טענות על כך שהאלבום קצר מדי.
1992 הייתה שנת מהפך בישראל. אחרי 15 שנה של שלטון ליכוד מפלגת העבודה חזרה לשלטון בראשות המלך הכל יכול יצחק רבין. ניצני השלום צצו בשטח והעם שהיה צמא לשינוי התחיל לקבל אותו במנות קטנות ומדודות אך טעימות למדי. הקניונים צצו בכל פינה, מדונה ומייקל ג'קסון הופיעו בישראל וערוץ MTV התחיל לשדר. משינה ניסו לעלות על הגל ולנצל את המומנטום של מהפכת הגראנג' האופנתית אך הסתבר להם שגראנג' בעברית עדיין לא עובד. האלבום נחל כישלון מוחץ ולמרות 15000 עותקיו הוא נחשב כאחד החלשים מבחינה מסחרית, במיוחד לאחר הצלחות כבירות כגון "גבירותי ורבותי משינה" ו"העמותה לחקר התמותה" המצליחים מאין כמותם. חברי הלהקה סיפרו על סיבוב הופעות כושל למדי שהגיע לאחר מכן בסבסוד של בנק לאומי ושהציפיות לו היו גבוהות במיוחד. אבל להקה ותיקה ומנוסה כמשינה לא תרים ידים- אלבומם הבא "המופע של שיא הרגש" היה מהוקצע בהרבה יותר והחזיר את משינה לרצף הצלחות מסחרר ששיאו במסע הופעות הפרידה שלהם ב1995 שנקטע באופן טרגי בפסטיבל ערד. עשור מאוחר יותר גילו חברי הלהקה שהם פשוט לא יכולים לבד וחזרו להופיע בהצלחה רבה כשהם מותירים אבק ללהקות צעירות מהם בהרבה. אבל משהו בראשוניות, ברעננות, בקסם שהיו ב"מפלצות", נעלם ולא ישוב עוד.

בונוס: פרט טריוויה משעשע- הידעתם שהשיר "הארי קרישנה" מורכב למעשה מהצעות לשמות לאלבום?
http://www.youtube.com/watch?v=VPnp0O8j0mM אחד השירים האהובים עלי באלבום שלווה בקליפ מפחיד למדי - "את באה לבקר"

יום שני, 30 במאי 2011

1991 NIRVANA-NEVERMIND

נכון שזאת בחירה צפויה וקלישאתית, נכון שכבר אינספור מתבגרי שנות ה90 הכתירו את האלבום כמחולל שינוי בחייהם, נכון שאין אומץ בבחירה הזאת. נכון. אבל מה אני יכול לעשות שבראיה היסטורית, כשאני חושב על גיל 14 שלי אני חושב על נוורמיינד, בכל רמ"ח איברי.
הרבה אנשים ניסו לתהות על קנקנו של קורט קוביין, בדמותו המלנכולית, באישיותו השסועה וביחסי האהבה שנאה שלו עם חדוות היצירה, עם התקשורת ועם מעריציו- יחסים קיצוניים שהביאו בסופו של דבר להתאבדותו. אותי יותר מעניין התקליט עצמו. כי איך שלא נסתכל על זה, בסך הכל הכולל אני לא בטוח שנירוונה הייתה להקה כזאת גדולה. האלבום הראשון שלה BLEACH לא הותיר הרבה רושם, האלבום השלישי שלה IN UTERO ניסה בעיקר לשבור את גל הציפיות העצום שנתלה בלהקה ואכזב במכוון, ובין לבין הלהקה לא עשתה יותר מדי. מדוע אם כן הפכה הלהקה לחברה של כבוד בהיכל התהילה של הרוק ומה גרם לאלבום מצוין אך לא חף מבעיות להיות אבן דרך במסלול המפותל שעבר הרוק האלטרנטיבי בדרך לאצטדיונים הגדולים?
יש שיגידו שמדובר במזל או בעיתוי מוצלח. הימים היו ימי פוסט רייגן, רגע לפני עליית ביל קלינטון לשלטון. העם האמריקאי מואס ברוק האצטדיונים הגרנדיוזי ובדומה למהפכת הפאנק בסוף שנות ה70 קמה תנועת נגד תרבותית. העניין הוא שנירוונה אף פעם לא היתה חלק ממנה. קוביין ושו"ת לא ניסו למחות נגד שום דבר, או להטיף לשום דבר מלבד שנאה עצמית ויאוש. במקרה (או שלא במקרה,לכו תדעו ) מסתבר שהמסר הזה בדיוק התאים ככפפה למי שיכונה מאוחר יותר ע"י האנטרופולוג הקנדי דאגלס קופלנד "דור הX" , אותו דור חסר כיוון, חסר שאיפות, חסר אמביציה וחסר מטרות. זהו סוג של ניהליזם, אבל עם סוף טוב, כי הנחמה מגיעה מהמוזיקה, וזה כל מה שנירוונה ניסו לעשות. בפוסט הקודם ציינתי כי קוביין שאף להצליח כמו "סוניק יות'" שגם חתומים בחברת התקליטים גפן. למרבית מזלו הוא הצליח הרבה יותר. ב1991 דחק האלבום את DENGEROUS של מייקל ג'קסון וסימן את חילופי הדורות במוזיקה ובתרבות בכלל.


אחרים יגידו שמדובר בשיווק מוצלח, ואכן נירוונה שווקו באופן אגרסיבי, כשבראש ובראשונה שירם SMELLS LIKE TEEN SPIRIT שודר יום ולילה ברשת MTV. תהרגו אותי איך שיר שמילותיו לא ברורות בעליל (אני יכול להישבע שאינני מכיר ולו אדם אחד שיכול בשמיעה בתולית להבין את כל המילים בשיר) הפך ללהיט גדול כל כך , אולי דווקא בגלל זה.
אז למה זה הצליח?מילת המפתח היא דווקא- נירוונה עשתה זאת הרבה ועשתה זאת טוב. הם ניסו לא להצליח ודווקא בגלל זה הצליחו. אף אחד לא בנה עליהם, דווקא בגלל זה הם הפכו ללהקת הרוק הגדולה בעולם. אחת שאפילו לא יודעת שהיא כזאת.

הרבה אנשים מחשבים את NEVERMIND כיצירת המופת של הגראנג'- אותו סגנון מוזיקלי לא ברור שצמח בסיאטל וכלל רוק גיטרות בסיסי למדי וחולצות פלנל, אך רבים שוכחים שלהקות כמו פרל ג'ם, סאונדגארדן ואליס אין צ'יינס פעלו לפני או במקביל לנירוונה, ומשום מה מה שאנו זוכרים מתחילת שנות ה90 הוא אותו אלבום מופלא שעל עטיפתו תינוק הצולל אחר שטר דולר.

יום שבת, 28 במאי 2011

1990 SONIC YOUTH GOO

לא הרבה יודעים זאת, אבל כשקורט קוביין סולן "נירוונה" חתם בחברת התקליטים "גפן" שהייתה אז מהמובילות בעולם, הבקשה שלו הייתה פשוטה- להצליח לפחות כמו הלהקה הנערצת עליו סוניק יות'. למרבית הפלא נירוונה הצליחה הרבה יותר מסוניק יות', והצלחתם העצומה היוותה סוג של כישלון עבור קוביין שרצה (כנראה, זאת לעולם לא נדע) להצליח במידה בינונית בלבד ולא להיות עבד של הרייטינג ושל עולם המוזיקה התובעני.

מה שיפה ב"סוניק יות'" היא שלאורך השנים היא שמרה על יציבות מבחינה סגנונית אבל גם מבחינה כלכלית. היא צברה לה עדר של מעריצים בתקופה שמוזיקת אינדי היתה בשולים של השולים באמצע שנות ה80 ומאז לא גדלה בהרבה. למרות כמה אלבומי מופת כמו DAY DREAM NATION וGOO היא לא הצליחה להרחיב את קהל מעריציה גם בתקופה בה האינדי היה ה-דבר בתחילת שנות ה90 עם פריצתם של להקות הגראנג'. יות' נתפסו אז כנציגים של הדור הקודם, זה שפרץ את הדרך אבל לא זכה לראות את הארץ המובטחת. ולמרות זאת הם לא השתנו, לא התמסחרו ולא שינו כיוון.
GOO הוא המשך ישיר של SISTER וDAY DREAM NATION - השילוב המרגש של רוק גיטרות זועם למדי לקולה הענוג של הסולנית קים גורדון ולעיתים של בן זוגה טרסטון מור, לצד טקסטים וגישה ציניקנית וארטיסטית המשלבת ניסיונות שונים אבל שומרת על מסגרת הגיונית יחסית. בדומה לאמם הרוחנית מניו יורק "וולווט אנדרגראונד" סוניק יות' שומרים על תדמית איכותית, יש יאמרו מעט אליטיסטית ומתנשאת אבל כזאת שפונה לקהל אינטילגנטי ואומנותי יותר. הם לא מפחדים לחקור ולנסות נסיונות שונים ובד בבד להשאר צמודים לנוסחה שלהם. KOOL THING הוא שירם הטוב ביותר באלבום זה לדעתי, שיר שאפשר למצוא בו סממנים לדי אן אי של הלהקה בו הם משתפים פעולה עם הראפר צ'אק די מפאבליק אנמי. הקטעים באלבום קצרים יחסית, לא יותר מ5 דקות. חברי יות' לא שוכחים להצדיע לגיבורי התרבות שלהם ובהם קרן קרפנטר בשיר TUNIC (כזכור הלהקה הקליטה את אחד מהקאברים הטובים בעולם לשיר של הקרפנטרס SUPERSTAR) אפילו העטיפה של האלבום מרעננת ושונה- אוסף של ציורי קומיקס דומים לעבודתו של האמן הניו יורקי (איך לא) רוי ליכטנשטיין
האלבום והלהקה בכלל זכו ליחס אמביוולנטי בדומה להרבה דברים שיצאו מניו יורק- אמרו שהם יומרנים, נפוחים, מלאי פוזה והיפסטרים- כאלו שיעשו הכל כדי שלא יתחבבו על ידי ההמון. ואולי מכאן קסמם הגדול.

יום שבת, 21 במאי 2011

1989 NEIL YOUNG FREEDOM


סוף העשור המצועצע ביותר במאה ה20 - הלא הם שנות ה80 מגיע לסיומו ולצד שאריות של סינטיפופ דביק ורוק אצטדיונים אנו מגלים תופעות מוכרות שחוזרות לפתע מאוב. אחת מהם היא ניל יאנג, אחד הזמרים הבולטים בשנות ה60/70, שותף בלהקת "קרוסבי סטילס נאש ויאנג" (שהמשיכה בלעדיו לאחר מכן) ואחראי לאין ספור להיטים מלודים ונעימים בדרך כלל שהבולט בהם הוא אלבומו HARVEST אלבומו מ1971 שהפך ממזמן לאורים ותומים של הרוק המערבי. מה שנפלא כל כך ביאנג הוא שבדומה לטום וויטס הוא לא מפסיק להמציא את עצמו, לחפש כיוונים חדשים, לשנות סגנונות וכ"ה אבל במקביל נשאר נאמן לדרך ולסגנון היחודי שלו. הוא גם לדעתי אחד מהזמרים הכנים ביותר שיש בעולם הרוק, אחד שאומר את האמת בלי למצמץ,וזאת על אף (או אולי בגלל) היתו קנדי ולא אמריקאי נטו, עובדה שקצת מעמידה אותו בעמדה בעייתית בנוגע לביקורת שהוא משמיע.


בFREEDOM יאנג עושה רוק גיטרות קשה קצת לעיכול. הוא שר על עוולות הממסד, על קיפוח, על חוסר הזדמנויות ומזכיר במעט את המחאה הפוליטית/חברתית של חברו ברוס ספרינגסטין ב"BORN IN THE USA" השיר הפותח KEEP ON ROCKING IN THE FREE WORLD " הוא בעיטה בפניו של כל מי שהאמין שארה"ב היא המקום המושלם לגור בו. יאנג אולי עדיין נחשב כתייר אבל בשיריו הוא משרטט היטב את הלך הרוח בימי בוש האב ומסמן את המהפך העתיד לבוא בקרוב. "יש צבעים ברחובות" אומר יאנג , "אדום לבן וכחול... אבל יש תמרורי אזהרה בצידי הדרך, הרבה אנשים חושבים שעדיף להם למות"מילים חריפות אין ספק.בסוף שנות השמונים נראה שיש עדנה לזמרי הרוק הוותיקים שהיה להם עשור די נוראי. U2 מקליטים תקליט שלם עם BB KING, ולו ריד מוציא את NEW YORK, אחד מאלבומיו הטובים ביותר. בכלל נראה שהעולם פתוח יותר לחזור לרוק בסיסי, נקי וחף מפוזות ופומפוזיות. בשלב זה חזרתו של יאנג למרכז הבמה קוראת בעיתוי מושלם.

2 אלבומים נוספים נחשבים למובילים של שנת 1989- האחד הוא אלבום הבכורה של הלהקה הבריטית STONE ROSES אלבום קצת מוערך יתר על המידה לטעמי, וDISINTEGRATION של להקה בריטית אחרת - הקיור. כך או כך, לעניות דעתי האלבום שריגש וסחף אותי יותר מכולם היה FREEDOM, אלבום בהופעה חיה שכולה נשמה צורחת ובועטת.


יום ראשון, 8 במאי 2011

שנת 1988 METALLICA- AND JUSTICE FOR ALL


האמת? מבחינתי האלבום הגדול ביותר של מטאליקה (ואחד מאלבומי המטאל הגדולים בכל הזמנים) הוא MASTER OF PUPPETS שנעשה מספר שנים קודם לכן, אבל בגלל שהשנה ההיא אוישה כבר, אני נאלץ לבחור בשני החביב אלי, ולא מדובר באלבום השחור המסחרי עד אימה, גם לא באלבום המצוין אך בוסרי KILL THE ALL. מעניין לראות שמעריצי הלהקה אינם תמימי דעים לגבי האלבום המוצלח ביותר, אבל אפשר לזהות תתי קבוצות בין מעריצי הלהקה לפי אהדתם לאלבום מסויים. המטאליסטים הכבדים מעדיפים את KILL THE ALL וRIDE THE LIGHTING שבו מטאליקה הציגה ספיד מטאל מהיר ועצבני וזיעזעה את הסיפים של עולם הרוק. הרגשניים יעדיפו את השחור שבו מטאליקה מצאה את החיבור שלה עם הקהל הרחב והוציאה כמה שירים נפלאים כמו ENTER SANDMAN לצד בלאדות רוק נטחנות אך מקוריות למדי כמו NOTHING ELSE MATTERS ואולם כמעט אף אחד מהם לא יבחר באלבומי הזוועה שיצאו א"כ LOAD וRELOAD בהם הגיעו חברי הלהקה לשפל אומנותי חסר תקדים.
בJUSTICE FOR ALL מטאליקה החלה לעסוק בנושאים שונים במקצת מרוב שירי המטאל, ביניהם חוסר הצדק של המערכת המשפטית ויסוריו של פצוע מלחמה. זוהי יצירה מורכבת מאוד, ארוכה, מהורהרת וקודרת למדי. זהו האלבום הראשון שהקליטה הלהקה ללא הבסיסט קליף בארטון שנהרג בהתהפכות אוטובוס הלהקה שנתיים לפני כן. מותו של קליף השפיע באופן דרמטי על הלהקה שהתכנסה בעצמה וספגה את הטראומה לתוכה. נדמה שלא שמעתי אלבום מטאל כל כך עצוב כמו JUSTICE מימי.

יום חמישי, 5 במאי 2011

1987 GUN'S AND ROSES APPETITE FOR DISTRUCTION


ב1987 היה אלבום מופת אחר שהמבקרים תמימי דעים בנוגע אליו- ג'ושוע טרי של U2. החבורה האירית הצליחה למקסם את ההצלחה שלה מתקליטים מובילים אחרים כWAR וOCTOBER והניבה אלבום מרגש במיוחד שללא ספק השפיע רבות על הרוק. למרות זאת בחרתי דווקא בלהקה חדשה שזהו אלבום הבכורה שלה, לדעתי אחד מאלבומי הבכורה הטובים בתולדות הרוק, ולו בגלל שכמו יצירות גדולות באמת הוא הצליח להיות תשקיף של התקופה בה נוצר ובו בזמן להשפיע על התקופה הזאת. כזכור הימים הם סוף ימי רייגן וטרום תחילת ימיו של ג'ורג' בוש האב. העם האמריקאי שהיה דווקא די מרוצה מרייגן והרייגניזם מואס בקפטילזם שהרס כל חלקה טובה במדינתם האהובה. בקרוב יצוצו אלבומי מחאה כמו FREEDOM של ניל יאנג וחבריו הליברלים. אבל את אקסל רוז, סלאש וחבריהם זה לא מעניין, הם רוצים לעשות מוזיקה,ובעיקר הם רוצים לחולל מהפכה ברוק. עד לAPPETITE היתה הפרדה דיכוטומית ברורה בין להקות רוק כבד לרוק ה"רגיל", כאשר הרוק הכבד, חרף הצלחתו המרובה, נדחק בשנות ה80 לנישה של ז'אנר מעט מפחיד ומרתיע שלו מעריצים בפני עצמו. בתחילת שנות ה90 חל המפנה לפחות בארצנו הקטנטונת, והז'אנר שהיה מזוהה בעיקר עם "פריקים" ועובדי כת השטן השתלט על מצעדי השירים וMTV . יש שמייחסים את כניסת רשת המוזיקה האמריקאית לטלוויזיה הישראלית, יש כאלו שמצביעים דווקא על הכתבה האלמותית מ"מבט שני" שקישרה בין מוזיקת מטאל לכת השטן ובאופן אירוני דווקא העלתה את הפופולריות של המטאל בציבור הרחב, אבל השורשים האמיתים לעלייתו של המטאל נעוצים באלבום המופתי הזה, שכל שיר בו הוא להיט היסטרי. זה מתחיל בסולו הענק של סלאש בWELCOME TO THE JUNGLE וממשיך לאורך כל האלבום כשכל שיר מדוייק בזמן ובמרכיבים שלו, ובניגוד ללהקות אחרות שמושכות סולואים לאין סוף, גאנס מתחשבים בדעת הקהל ונותנים לו את מה שהוא רוצה. שירים קליטים, קצרים יחסית, עם שירה אדירה של אקסל רוז וסולואים מדהימים של סלאש.

עטיפת האלבום שנפסלה ע"י חברת התקליטים

ב1991 הלהקה כבר היתה על גג העולם. התקליט הכפול USE YOUR ILLUSION הציב אותם בשורה הראשונה של להקות נמכרות והפעם לא רק בארה"ב ולא רק אצל חובבי המטאל. הם התמסחרו והשינוי הזה הכולל בלאדות רוק כמו DONT CRY קצת הרחיקה מעריצים קבועים.
לא ברור מה קרה קודם- ההתקדמות של גאנס אל ליבו של המיינסטרים או ההקצנה של הציבור והפתיחות שלהם למוזיקת רוק קשה יותר ממה שהתרגלו אליו, אבל לי ברור שAPPETITE היה הניצוץ הראשון שהדליק את השריפה הזאת, שלרוע מזלנו נכבתה זמן קצר לאחר מכן

לינק: זה דווקא מאלבומם הבא- קאבר לYOU'RE CRAZY http://www.youtube.com/watch?v=vM2KI0Fs-fI

יום ראשון, 1 במאי 2011

1986- הסמית'ס THE QUEEN IS DEAD


האמת, אף פעם לא הבנתי את הקרב המוזר בין להקות הבריטפופ (אז לא קראו להם כך) ה"סמית'ס", וה"קיור" באמצע/סוף שנות ה90. המוזיקה שלהם לא ממש דומה, ויש יגידו שאפילו מנוגדת: בעוד הסמית'ס שרים שירים עצובים עם מוזיקה שמחה, הקיור (בתחילת דרכם לפחות) שרו שירים שמחים עם מוזיקה עצובה. בקרב הזה אפשר להגיד שהקיור ניצחו. הם המשיכו להתקיים גם אחרי שנות ה80 (עד היום למעשה) והשירים שלהם הפכו לקלאסיקה של ממש, מה שקשה להגיד על הסמית'ס שרוב האלבומים שלהם מוכרים בעיקר אצל מי שגדל באותה תקופה.
אז אני לא גדלתי אז, לא הייתי נער מתבגר שמזדהה עם THERE'S A LIGHT THAT NEVER GOES OUT לאחר אהבה חזקה כמוות, ולא הזדהתי עם דמותו השנויה במחלוקת של הסולן מוריסיי והמסרים להם הטיף (בראשם- צמחונות). את הסמית'ס גיליתי בגיל מאוחר יחסית אבל איכשהו הכנות בשירים שלהם תפסה אותי. הרבה מדברים על החיבור הנדיר- מוריסיי/ג'וני מאר, בשבילי המילים עושות את העבודה.
האלבום היה הרביעי במספר לסמית'ס, לאחר שורה של אלבומים מצליחים ונועזים שטילטלו את הרוק הבריטי. את הופעת הבכורה שלו בטלוויזיה עשה מורסיי כשהוא אוחז זר גלדיולות במקום מקרופון. מהרגע הראשון היה ברור ששום דבר לא יהיה אותו דבר, והוא לא היה. הסמית'ס טילטלו את הממלכה הבריטית השמרנית בכנות זועמת ומכה כפטיש חמש קילו על הראש. על מה לא דיברו- על הומוסקסואליות (סטייה מינית עד סוף שנות ה80) ,צמחונות, עוולות המשטר, שנאה עצמית ודימוי עצמי נמוך עד כדי תיאוב ומחשבות אובדניות, כל זה עטוף בפופ מתוק ושירה באוקטבות גבוהות במיוחד. ואולי זה היה קסמם, הניגוד בין המנגינה הקצבית והפופית למסרים הקשים.


יום שבת, 30 באפריל 2011

1985- Dire Straits Brothers In Arms


מעבר להיותו אלבום מופת במוזיקה הפופולרית, BROTHERS IN ARMS עשה היסטוריה לא קטנה בכך שהיה לאלבום הראשון שהופץ באופן מסחרי על גבי קומפקט דיסק. המכשיר החדש שנכנס מספר שנים קודם לכן לשוק האמריקאי סימן את השינוי הכלכלי וגם החברתי שחל בשנות ה80. העולם עבר בהדרגה מאנלוגי לדיגיטלי כאשר לראשונה המונופול של חברות התקליטים נסדק במידה מסוימת כאשר לאדם הממוצע ניתנה ההזדמנות לצרוב את הדיסקים ולא לרכוש אותם בכספו המלא. הצליל של הCD היה נקי יותר, מהונדס יותר, ואיכותי יותר, אבל גם הרבה פחות חי ונושם מצלילי פטיפון. תוך מספר שנים המכשיר הזה יכבוש את העולם ותקליטי הוויניל יהיו נחלתם של מטורפים לדבר בלבד. האלבום של דייר סטרייטס התאים ככפפה ליד לכניסתו של המדיום החדש. הסאונד של התקליט כאילו הומצא בשביל הקומפקט דיסק- נקי, מהונדס טכנית, מדויק ויש יגידו עתידני משהו. גם הנגינה של חברי הלהקה מחושבת ומדוקדקת למדי. מהריף הראשון בשיר הפותח SO FAR AWAY אפשר לקלוט שמדובר באלבום פולחן, כזה שיתפוס אותך בכל שיר מחדש. יש נטייה לחשוב שדייר סטרייטס וBROTHERS בפרט מייצרים רוק מחושב ונטול רגש, ושעם הטכנולוגיה והקדמה נאבד איזה ניצוץ של אמת במוזיקה שלהם. אני לא חושב כך- לדעתי החבורה הבריטית (לא יאמן שהם בריטים, הצליל שלהם נשמע כל כך אמריקאי) הצליחה דווקא בגלל שהשכילה לשלב את הטכנולוגיה עם לא מעט נשמה. האלבום, מיותר לציין הפך לאחד המצליחים בהיסטוריה, וכמעט כל שיר שיצא ממנו הפך ללהיט היסטרי. החיבור של דייר סטרייטס עם MTV בשנותיו הראשונות הניב כמה מהקליפים המשמעותים בתולדות הערוץ ובראשם הקליפ הנהדר MONEY FOR NOTHEING ששילב לראשונה אנימציית תלת מימד ווידאו (במבט לאחור זה נראה קצת מיושן ופרימיטיבי אבל עדיין קלאסיקה).

מארק נופלר מנהיג הלהקה הוא חדשן בלתי נלאה, אבל MONEY FOR NOTHING שסימן את המעבר של עולם המוזיקה לעולם הדיגיטלי הוא גם שירת הברבור של נופלר. אלבומם הבא ON EVERY STREET לא זכה להצלחת הענק של ARMS והיה לאלבומם האחרון.

יום שישי, 29 באפריל 2011

1984 BRUCE SPRINGSTEEN-BORN IN THE USA


לכל רוקיסט מסוגו של ספרינגסטין יש נקודת השקה היסטורית בה הוא מוצא את הקהל הרחב והיצירה האישית שלו, שפעם דיברה לקהל מצומצם יחסית, מצליחה איכשהו להגיע לכלל האוכלוסייה ולהפוך לקאנון של ממש. לפעמים מדובר בשינוי מוזיקלי של הזמר שהופך למיינסטרימי ונגיש יותר לקהל (אהוד בנאי בתקליט הרביעי שלו "עוד מעט"למשל) לעתים החיבור הוא פוליטי/חברתי וקורה כאשר הזמר מבטא את רוח התקופה (שלום חנוך ב"מחכים למשיח), לעתים מדובר במערכת שיווק מוצלחת שפוגעת היכן שנכשלו תקליטיו הקודמים (הפוג'יז למשל באלבומם השלישי THE SCORE) ולעתים זה קורה במקרה, בגלל אוסף של נסיבות שלא ממש קשורות ליוצר. נדמה כי במקרה של ספרינגסטין הצלחת BORN IN THE USA היא תוצאה של כל הסיבות הללו ביחד. מאמצע שנות ה70 ספרינגסטין היה ונשאר רוקר בועט אמיתי ונוקב שלא מהסס להגיד את דעתו ולחשוף עצמו ברבים. סגנונו המחוספס אך לא כבד מדי התאים בול לטעם האמריקאי. אך נדמה שב1984 הוא הצליח להתחבב על כל קשת הטיפוסים והדמויות בחברה האמריקאית ובעולם כולו בעצם ולהפוך לקונצנזוס. שיר הנושא למשל הוא דוגמה טובה- השיר שמילותיו המתריסות מבקרות בחריפות את האתוס האמריקאי ומדברות בין השאר על דמות הגיבור האמריקאי המזויפת, אותו גיבור עשוי ללא חת שלבסוף הופך לקורבן של ההירואיות אותה הוא מנסה לייצג ונשלח להלחם ב"מלוכסני ויאטנם". אפשר לשייך את השיר הזה לטראומת מלחמת וייאטנם שמצאה ביטוי באמצע שנות ה80 (בדומה אולי לטראומת מלחמת לבנון הראשונה שמצאה ביטוי בתרבות הישראלית בשנות ה2000) אך למעשה המסר הוא גדול מכך. אף על פי כן השיר נתפס כפטריוטי והמסר שהתקבל אצל חלק מהקהל הוא הפוך דווקא- קידוש האתוס האמריקאי. השיר אף אומץ במערכת הבחירות של רונלד רייגן, אייקון אמריקאי נוסף (כזכור שחקן הוליוודי, נתפס כסוג של מאצ'ו קשוח וגברי ומצד שני קפיטליסט כוחני) שהשתמש בשיר בכנסיו השונים למורת רוחו של ספרינגסטין. בכלל האלבום כולו הוא סוג של סיכום מסעו של ספרינגסטין בארה"ב לאורך חייו. השיר MY HOMETOWN הוא ביטוי נוסף לכך- סיפור על ילדותו בניו ג'רסי, מדינה המבטאת את האמריקנה באופן מושלם: קרובה לניו יורק אבל לא ממש, עיירות מהגרים, מתח בין גזעי ובעיות אבטלה קשות. להיט נוסף מהאלבום GLORY DAYS מספר על אביו שפוטר בגיל 50 והתקשה למצוא עבודה. האווירה היא של אמריקה השנייה, אנשים קשיי יום המתקשים להתפרנס וחיים בין מועדון ביליארד למפעל. אמריקה שונה מזאת שאנו מכירים מסרטים ומנאומיו של רייגן .
ספרינגסטין הצליח למצוא את נקודת ההשקה בין היותו מבקר מתריס של החברה האמריקאית לבין מוזיקת רוק אמצע הדרך סוחפת וקליטה. ב85 ספרינגסטין הוא הבוס של עולם הרוק. מאוחר יותר התקשה לשחזר את ההצלחה אך מעריציו הרבים שמרו לו אמונים.

יום שלישי, 26 באפריל 2011

1983 Tom Waits Swordfishtrombones

האלבום הבולט של 1983 היה Synchronacity של להקת פוליס. סטינג וחבריו הוציאו אין ספור להיטים ברוח הרוק-ניו וויב-סקא שהיה פופלארי ביותר באותה תקופה. אבל אני רוצה דווקא להתמקד באחד היוצרים המרתקים והרב גוניים ביותר בכל תולדות הרוק, ואחד הזמרים האהובים עלי באופן אישי, הלא הוא טום וויטס. טום וויטס הכל את דרכו בראשית שנות ה70 באלבומים שסימנו אותו כאחד מגיבורי הפיאנו-רוק של התקופה לצד שמות כמו אלטון ג'ון ובילי ג'ואל. הרוק שלו היה אז רך ונוגע, לעיתים קצת קשה יותר משל החבר'ה שהוזכרו, אך בד"כ וויטס שמר על מנעד נמוך למדי כשהוא מייצר להיטים שקל להתחבר אליהם כמו I HOPE THAT I WONT FALL IN LOVE WITH YOU וROAD 69 . תקליטיו הזכירו פסנתרי פאבים, והוא הפליא בסיפוריו המעניינים לצד מוזיקה איטית וכואבת. ב1983 חל מפנה חשוב אצל וויטס- אלבומו Swordfishtrombones הוא הראשון שהופק באופן בלעדי על ידיו והתוצעה בהתאם- אלבום בועט, מחוספס, שילוב של בלוז ורוק עצבני לצד הבלדות שאיפינו אותו בעבר. וויטס זונח את הפסנתר שליווה אותו במהלך הקריירה לכלי מייתר וגיטרה חשמלית. השירים שלו נשמעים יותר ויותר כמו קברט הזוי והקול שלו, אוי כמה שהקול שלו שונה. אין שום זכר כמעט לוויטס של FRANK'S EARLY YEARS וCLOSING TIME. הוא צועק ולוחש בזעם, קולו קרוע ודומה לנהמה. השיר הפותח UNDERGROUND מסמל כבר מהאקורד הראשון את השינוי שחל אצל וויטס. אך למרות נסיונו למרוד בקהל מעריציו זהו אחד מאלבומיו המצליחים והפופולרים. המעריצים לא רק שלא מפנים לו גב, הם מחבקים אותו באהבה ומקבלים את וויטס החדש והקשוח שידע להמציא את עצמו במקום לשקוע בבנאליזציה הממוחזרת בה שקעו רבים מזמרי דורו.




Swordfishtrombones הוא כמעט פלא מבחינה שיווקית. בעולם בו MTV החל להשתלט על אוזני הקהל והמראה חשוב לעיתים יותר מהתוכן, בתקופה בה אפילו שועלים וותיקים כסטיבי וונדר והרולינג סטונס נפלו שדודים לסגנון הפופ המתקתק והמאוס של האייטיז, וויטס מצליח למצוא את הדרך שלו ולנצח בגדול. וזהו אולי קיסמו של וויסט, לעולם לא מתחשב בדעת הקהל אלא נאמן לדרכו שלו, אך במקביל מתאמץ ומשתדל להשתנות ולשנות.



וויטס המשיך בדרכו גם בשנים הבאות, כמוזיקאי, מלחין לסרטים ושחקן. החיבור שלו עם במאי הקולנוע ג'ים ג'רמוש הניב כמה פנינים נדירות. יצירתו ALICE בתחילת שנות ה2000 סימנה שוויטס ממשיך בדרכו הקשה, המפותלת והמרתקת לאוזן ולנשמה



יום שבת, 23 באפריל 2011

1982- IRON MAIDEN THE NUMBER OF THE BEAST


יכולתי לבחור באלבומו של מייקל ג'קסון "THRILLER" שיצא באותה שנה ושינה את עולם המוזיקה לחלוטין אבל בחרתי דווקא באלבום קטן יותר ששינה את עולמי לא פחות. בתחילת שנות ה80 מוזיקת הרוק, והרוק הכבד בפרט מצאה את עצמה בצומת דרכים. לקהל נמאס לשמוע רוק גיטרות אגרסיבי אך מאידך להקות רוק פומפוזיות שהשתמשו בהופעה שלהם למנף את עצמם הצליחו ובגדול. להקות כמו DEF LEPPARD, VAN HALEN ו Motley Crue טשטשו את הגבול בין פופ לרוק. אומנם הלהקות הללו עשו רוק חזק, כבד ואיכותי, אך מבחינת המילים (הרבה הטיות של המילה BABY וGIRL) וההופעה (שיער ארוך מטופח ובגדי רוק) לא היה שם הרבה תחכום. לעומתם בלטה איירון מיידן, להקה שהוקמה באמצע שנות ה70 והמוזיקה שלה הזכירה לי בכל אופן יותר מכל את האם הרוחנית של הרוק הכבד- בלאק סבאת'. תחילת ימי הלהקה לא בישרו טוב כאשר היא מחליפה סולנים וחברי להקה ללא הרף ואיננה שומרת על יציבות. אם זאת הלהקה ביססה קהל מעריצים לא קטן בעיקר בקרב אנשי הפריפרייה באי הבריטי. הלהקה הגיע לקרקע מוצקה ב1981 עם הגעתו של הסולן ברוס דיקנסון לאחר שנפטרו מהסולן הפרוע וחסר המעצורים פול דיאנו.ב1982 יצא THE NUMBER OF THE BEAST אלבומם הטוב ביותר לטעמי. האלבום מכיל כמה יצירות מופלאות כמו RUN TO THE HILLS - שיר שלמעשה מדבר אולי לראשונה בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית על האסון שקרה לעם האינדיאני באמריקה מתחילת ההתיישבות שם ועד היום. שיר הנושא מושפע כמו שירים אחרים של הלהקה מסרט אימה. מיידן משאירים את הקמע שלהם אדי על העטיפה הססגונית שהפעם הוא נראה כשולט בשטן כבמריונטה (מעניין, האם מטאליקה חיקו את הרעיון בעטיפה שלהם MASTER OF PUPPETS שנתיים מאוחר יותר?) המוזיקה של מיידן נשארת מתוחכמת, מלאת סולואים וריפים חזקים, שכבות של גיטרות לצד קטעים ווקלים עמוקים וטובים.
לאחר אלבומם המצליח מיידן הוציאו תקליטי מופת נוספים כמו "SOMEWERE IN TIME" וSEVES SON OF THE SEVEN SON . לאחר אלבומם המצליח ביותר FEAR OF THE DARK ב1992 עזב דיקנסון את הלהקה והיא החלה להתדרדר. א בשנות ה90 הם הופיעו בארץ ללא דיקנסון ועם סולן אלמוני למדי מול אולם חצי ריק. לאחר מכן חזר דיקינסון אבל זה לא היה אותו הדבר.

יום חמישי, 21 באפריל 2011

1981 Duran Duran- Duran Duran

טוב האמת ששנת 1981 היתה שנה די גרועה מבחינה מוזיקלית. העולם התנתק מצלילי הרוק והדיסקו של שנות ה70 והתפנה לעשור המצועצע וחסר הטעם ביותר במאה ה20. צלילי הפופ עם הסינטיזייר השתלטו על האוזן ואפילו שועלי רוק וותיקים כמו הרולינג סטונס נכנעו לסגנון הסכרני והמלוקק. האווירה הפוליטית בארה"ב ואירופה תרמה לא מעט לכך. ב1981 רייגן נכנס לבית הלבן ומרגרט' תאט'צר מבססת את מעמדה בבריטניה כאישה החזקה בעולם,לאחר נאום בו היא מבהירה לאומה "הליידי לא פונה" בהתייחסה לרפורמות כלכליות ליברליות שהוצעו לה והיא דחתה על הסף. העולם נעשה קפיטליסטי יותר, אכזרי יותר, אך במידה רבה חלום האפשרויות הבלתי מוגבלות קורם עור וגידים כאשר הכלכלה החופשית מאפשרת צמיחה מטאורית של אנשים רבים, חלקם כאלו שהגיעו מהתחתית. גיבורי התרבות החדשים נראים במידה רבה כאילו יצאו מאיזה שהיא אגדה- נוצצים, עשירים ובעלי כריזמה וכח. לתוך כך זה הלהקה הבריטית "דוראן דוראן" מתאימה ככפפה. יש אומרים כי זוהי להקת הבנים הראשונה- חבורה של יפיופים השרים פופ קליל וקליט. למעשה יש הבדל רב בין "דוראן דוראן" ללהקות הבנים שיבואו מאוחר יותר- קודם כל המעורבות שלהם בתכנים שיצרו הוא הרבה יותר גדול מכל אותם אמנים שנתמכו ע"י חברות תקליטים ומפיקים שעשו כמעט הכל בישבילם. חברי הלהקה ובראשם סיימון לה בון כתבו והלחינו את מרבית שירם והם מבוססים בד"כ על החוויות האישיות שלהם. בנוסף אם מביטים טוב על התכנים הללו מגלים שמרבית מהשירים עוסקים בנושאים עמוקים יותר משניתן לצפות, ובמפתיע עוסקים גם במד"ב, אקולוגיה, ועוד נושאים מגוונים, בהחלט לא כמו קטעים של "טייק דאת".
גם הקליפים של החבורה מושקעים ומלאי מחשבה, וניתן לראות שחברי הלהקה היו מעורבים גם ביצירתם. כך למשל הסרט "PLANET EARTH" שהוא בעצם אוסף של קליפים הסובב סביב סיפור על השתלטות חייזרים על כדוה"א, ומהווה בעצם גירסת וידאו לאופרת רוק. באלבום יש אפילו קטע אינסטרומנטלי- דבר חריג באלבומי פופ של התקופה, שלא לדבר על אלבומים של להקות בנים טיפוסיות. (אגב נקרא "תל אביב" כמחווה לעיר החביבה על לה בון בזמן שהתנדב בקיבוץ)
נשמע כאילו אני מנסה לסנגר על האלבום הזה ולהתנצל יותר מאשר להמליץ עליו ובצדק. זהו לא אלבום מושלם, קשה לי להגיד שהוא אפילו שינה את חיי, אבל ביבול הדל של 1981 זה מה יש.

http://www.youtube.com/watch?v=gudEttJlw3s

יום שבת, 16 באפריל 2011

1980 AC/DC BACK IN BLACK

מוות של חבר להקה הוא לא פעם גורם מיידי להפסקת הפעילות שלה, או לפחות להתדרדרותה האמנותית/מסחרית. כך היה בלהקות "קווין", THE WHO ואפילו לד זפלין האגדית. במקרה של להקת הרוק האוסטרלית AC/DC מותו של המתופף בון סקוט לא רק שלא הפיל את הלהקה, הוא הרים אותם למעלה. לאחר מותו ב1980 הוציאה הלהקה את אלבומם המצליח ביותר ואחד המצליחים בכל הזמנים BACK IN BLACK. במבט ראשון נדמה כי AC/DC הם להקה שבה הלוק חשוב יותר מהכל. זה מתחיל בתלבושות המוקפדות- תלבושת דמויית בית ספר בריטי יוקרתי בשילוב קסקט אותם לובשים חברי הלהקה.עטיפת האלבום, שחורה לגמרי היא קריצה אולי לאלבום הלבן של הביטלס אך מזמן הפכה לקלאסיקה בפני עצמה ומושא לחיקוי (בין השאר ע"י מטאליקה שהוציאו ב1992 את "האלבום השחור"). אך במבט מדוקדק מגלים שיש בלהקה הזאת חיות ומוזיקה מלאת נשמה ואנרגיה שקשה למצוא בלהקות אחרות. ההופעות של AC/DC כבר מזמן קיבעו את מעמדם בהיכל התהילה של ההופעות החיות הטובות בעולם. עם שירים כמו BACK IN
BLACK וYOU SHOOK ME ALL NIGHT LONG

האלבום הוא פשוט פצצת אנרגיה מתפרצת. למרות כל המניירות AC/DC מוכיחים שלא צריך הרבה בשביל למכור תקליטים- פשוט לעשות מוזיקה טובה, אותנטית וסוחפת. בניגוד ללהקות רוק אחרות באותה תקופה שאיבדו את דרכם וחיפשו גימיקים שונים AC/DC פשוט עושים רוק אפקטיבי וחכם, משולב בבלוז וR&B שהם מיסודות הרוקנרול. 2 האחים אגנום ומלקולם יאנג הגיעו לאוסטרליה מסקוטלנד (אולי משם התלבושת) . את השם היחודי ללהקה נתנו בעקבות מפגש עם שקע חשמלי (השם מתאר מתח חשמלי, אם כי זכה לכמה פרשנויות, ביניהם הצעה כי הלהקה מכוונת לקהל הגייז) ב1974 הצטרף המתופף/זמר בון סקוט ללהקה ויחד הם התחילו לבנות את הלהקה עם להיטים כמו LONG WAY TO THE TOP. בשנים הללו הצליל של AC/DC היה רוק/בלוז (אלוהים כמה סלאשים יש במאמר הזה) בסיסי למדי. ב1980 כאמור מת בון סקוט מתאונת דרכים, והלהקה המציאה את עצמה מחדש. הצליל שלהם נעשה בועט יותר, אגרסיבי וחי.
במהלך השנים עברה הלהקה תהפוכות רבות כאשר נגנים שונים מצטרפים ועוזבים את הלהקה ורק הבסיס של האחים האוסטרלים יאנג נשאר. שלושים ומשהו שנה מהווסדם, האחים יאנג עדיין מקפצים על הבמות ומלהיבים את ההמון כאילו אין מחר.

יום שישי, 15 באפריל 2011

1979-פינק פלויד: החומה


ב1977 רוג'ר ווטרס, מנהיג להקת "פינק פלויד" מצא את עצמו בדילמה קשה. היה זה בעיצומו של מסע ההופעות IN THE FLASH שליווה את אלבומם העשירי של הלהקה "ANIMALS" אלבום נהדר אך מורכב למדי וקשה לעיכול בגלל המסרים הקשים שהוא מפנה לציבור. דומה היה כי ווטרס ולהקתו נמצאים בצומת דרכים. שנתיים בלבד לאחר אלבומם המצליח ביותר THE DARK SIDE OF THE MOON נראה כי ללהקה אין יותר לאן לעלות ולאן לשאוף. DARK SIDE העמיד רף כל כך גבוה שכמעט בלתי אפשרי לחצותו, הן מבחינת הצלחתו והן מבחינת ההישגים המוזיקלים וההפקתים הכבירים שלו. במהלך אותו סיבוב הופעות הגיעה הלהקה למונטריאול. מפגש טראומתי עם חבורת מעריצים חוליגנים הוביל את ווטרס לאקט אלים בו ירק לאחד המעריצים בפניו. המוזיקה של רוג'רס וחבריו הפכה לגדולה מדי, מנופחת מדי, יומרנית ורחוקה מהמטרות המקוריות של חברי הלהקה. הם שינו את פני המוזיקה ועתה נותר רק לשאול - לאן אנו ממשיכים מכאן?
רוג'רס התכנס וחשב והגיע למסקנה שעליו לעשות את אלבום הרוק הגדול ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. בתחילה הוא חשב עליו כאלבום סולו, כזה שיעזור לו לפרוץ קדימה בקריירה עצמאית, אך העלויות הגבוהות אילצו אותו להמשיך לשתף פעולה עם ההרכב המצליח. בזמן ההקלטות ניכר אופיו הפרפקציוניסטי ,מגלומני והדורסני של ווטרס. הוא פיטר את ריצ'ארד רייט, הקלידן האגדי של פלויד מיום הקמתה, והמשיך להתעמר בחברי ההרכב בניסיון להגיע לשלמות בכל מחיר. האלבום הוא למעשה סוג של אופרת רוק- ז'אנר שלא ממש הצליח במשך השנים שכן מדובר בסוג של מוטציה בעלת ניגוד אינטרסים-מצד אחד הרוק שמיסודו הוא רזה, פרוע ומאולתר והאופרה- מנופחת, מדוקדקת ומחושבת. החיבור הזה צלח בעיקר ב2 מקרים: "טומי" של THE WHO והחומה, ולדעתי בשני המקרים הללו הלהקות השכילו לייצר אלבומים שבהם הסיפור חזק, החיבור בין השירים חזק אבל ישנם גם כמה קטעים שעומדים בפני עצמם. הסיפור ב"חומה" מעורפל ונתון לפרשנות: גיבור האלבום הוא פינק, כוכב רוק המכור לסמים (כנראה בן דמותו של ווטרס) הסובל מטראומות שונות מהילדות כולל אם תובענית, אב שנהרג במלה"ע השנייה וכמובן מערכת החינוך הנוראית. כל אלו הם עוד "לבנות בחומה" הגורמות לבידוד נפשי של פינק מהעולם החיצון. גירושיו מאשתו הם הלבנה האחרונה בחומה וכעת הוא מבודד לגמרי. מכאן מתחילה עלילה חדשה, ספק מטאפורית ספק אמיתית המגוללת את הזיותיו של פינק או שמה זוהי המציאות (ביננו מה זה משנה) ובה פינק משתגע, הופך לדיקטטור ומוביל את מעריציו למלחמה עקובה מדם, בסופה הוא מועמד/מעמיד את עצמו למשפט בו הוא סוגר חשבון עם דמויות מעברו שסוגרים חשבון איתו. בסופו של המשפט פינק שובר את החומה. כמובן שניתן לתת פרשנויות שונות לסיפור הזה בהם ביקורת חברתית, תרבותית ועוד, ניתן גם לחבר את כל זה לשינויים שעברה אנגליה באותן שנים, בהם עליית מרגרט תאטצ'ר והמפלגה השמרנית לשלטון והמצב החברתי/כלכלי הרעוע בבריטניה.
כך או כך האלבום הפך להצלחה מסחררת, ונותר עד היום אחד מ10 האלבומים המצליחים בהיסטוריה. הלהקה יצאה למספר הופעות מצומצם שנחל כישלון כלכלי גדול למרות הצלחתו וזאת בשל העלויות העצומות של המופעים המגלומנים, שכללו בנייה של חומה בגודל מלא על החומה! ב1982 יצא הסרט "החומה" בבימויו של אלן פרקר. ווטרס היה מעורב כהרגלו עד העצם בהפקה.
"החומה" היה לשירת הברבור של ווטרס ב"פינק פלויד" . לאחר יותר מ15 שנה של יצירה משותפת נפרדו דרכם, ואלבומם הבא THE FINAL CUT היה אלבומם המשותף האחרון של ווטרס והפלוידס. בשנים לאחר מכן החבורה עסקה בסיכסוכים ומחלוקות משפטיים על השימוש במותג "פינק פלוייד". בעוד דיוויד גילמור, הכוח המניע השני בלהקה תפס פיקוד (בדיוק כפי שווטרס עצמו תפס פיקוד ב1967 לאחר עזיבתו של המייסד והסולן הראשון סיד בארט) והוציא כמה אלבומים לא רעים אך נחותים בהרבה מיצירות המופת של הלהקה בשנות ה70. ווטרס מצידו העלה מחדש את המופע ללא שיתוף חבריו ללהקה אך עם מיטב כוכבי התקופה ב1989 בברלין, בסמוך להתמוטטות החומה המפרידה בין גרמניה החדשה לישנה, זאת שלקחה ממנו את אביו, ובציפייה לעתיד מבטיח במזרח אירופה ובעולם כולו.


יום רביעי, 13 באפריל 2011

1978-Rush: Hemispheres

בתכנית האלמותית "סוף עונת התפוזים" שואל המראיין יואב קוטנר את המלחין הותיק יוני רכטר על תקופתו בלהקות בהם היה שותף אחרי תקופת כוורת,להקות כגון "14 אוקטבות" שהושפעו מגל ה"רוק המתקדם" שהיה פופלארי באותן ימים וכלל להקות כמו ג'נטל ג'איינט, קינג קרימזון וכמובן פינק פלויד. "אז קראנו לזה רוק מתקדם" אומר רכטר "אבל לא ממש ברור לי לאן הוא מתקדם".



המונח הזה (באנגלית אגב הוא נשמע קצת פחות יומרני "PROGRESIVE") לא ממש ברור וקשה לשים את קווי היסוד הסגנונים המאחדים את כל אותן להקות, מה גם שלקלחת מוסיפים לעיתים את ג'נסיס (הראשונה עם פיטר גבריאל לא הפופית של פיל קולינס), ואפילו את KISS. בכל אופן כנראה שהכוונה היתה ללהקות שלקחו את הרוק צעד אחד קדימה, שילבו בו אלמנטים שונים מז'אנרים אחרים (ג'טרו טול למשל ששילבו כלי נשיפה שונים) לעיתים רבות הלהקות הללו יצרו אלבומי קונספט או אופרות רוק והשירים שלהם דמו ליצירות קלאסיות ארוכות ומורכבות, חלקם חולקו לקטעים שונים.



הייתה ביקורת לא קלה על הלהקות הללו. היו כאלו שטענו שהרוק המתקדם התרחק למעשה מהרוק הבסיסי הישן והטוב. יש שאומרים שאף הביא למותו של הרוק ועלייתם של ז'אנרים נחותים כביכול כדיסקו, פופ ופאנקי. גם בתוך עולם הרוק היתה ריאקציה נגד אותם להקות פומפוזיות ויומרניות והמפורסמת בהם היא מהפכת הפאנק (עליה נכתב בפוסט הקודם).



בתוך כל זה מעניין לראות את המסע של להקת RUSH הקנדית שהתחילה את דרכה כלהקת רוק סטנדרטית באמצע שנות ה70 ועברה ליצירות מורכבות יותר בסוף העשור ההוא. אלבומה הרביעי HEMISPHERES הוא כבר יצירה מורכבת, מאתגרת ולפרקים גם יומרנית, אך תמיד מרתקת. בדומה לאלבום המופת שלהם 2112, RUSH נותנים באלבום זה 2 קטעי קונספט המחולקים לתתי פרקים, אחד מהם הוא אינסטרומנטלי לגמרי. כמו כן אפשר למצוא כאן את אחד השירים הטובים והמפורסמים שלהם "THE TREES" . ראש לא מפחדים לעסוק בנושאים לא קונוונציונלים הלקוחים מעולם הפנטזיה והמד"ב, מרהיבים בסולואים גיטרה וריפים מדהימים ומשלבים באלבום הזה ווירטואזיות, עושר מוזיקאלי המושפע גם ממוזיקה קלאסית וספרדית, ולא מעט רגש. מאוחר יותר, בשנות ה80, נכנעים חברי RUSH לצליל הסינטיסייזר המתכתי והממוחשב ששטף את העולם, ומאבדים מעט מהניצוץ המכושף של שנות ה70. ב1978- הם בשיאן.









בפעם הבאה- 1979- פינק פלוייד "החומה"

יום ראשון, 10 באפריל 2011

שנת 1977 Never mind the bollocks, Here's the Sex Pistols

באופן אירוני שנת 1977, השנה הראשונה בחיי היא אולי גם השנה שבה התחיל הסוף של המוזיקה אותה אני מחבב, וכך נוצר מצב שבו לא האזנתי בזמן אמת לרוב השירים שעיצבו את חיי ולא הייתי שותף למהפכות המוזיקליות והתרבותיות שחשתי חלק מהם, גם בדיעבד. בשנת 1977 הרוק המסורתי היה על סף מוות או כפראפרזה על משפטו המפורסם של פראנק זאפה "הוא לא מת אבל הוא מריח מוזר". להקות האיצטדיונים שהתנפחו עוד ועוד הרחיקו עצמם מהקהל, בעוד להקות אחרות ניסו גימיקים שונים ע"מ להתמודד עם תופעת הדיסקו שחירבה כל חלקה טובה. כך צמח ה"גלאם רוק" הססגוני למשל עם להקות כ"קיס", מוזיקה שההופעה בה חשובה לעיתים יותר מהמוזיקה עצמה. אלו שלהי שנות ה70, ובארה"ב ואירופה מתחילים להרגיש את השינוי. בקרוב יכנס ערוץ MTV שישנה את פני המוזיקה לנצח, הרפובליקנים בארה"ב והשמרנים בבריטניה יתפסו את המושכות, ותרבות הפופ תתפוס חלק מרכזי הרבה יותר בחיי היום יום.

על רקע כל זה קמה תנועת הפאנק, כמעט במקרה.חברי להקת ה"סקס פיסטולס" (פעם קראו להם בעברית "אקדחוני הסקס")

הם ג'וני רוטן, סטיב ג'ונס והמפורסם שבהם הבסיסט סיד ווישס היו חבורה של פרחחים שהגיעו מפרברי לונדון. תהייה זאת קלישאה להגיד כי המוזיקה סיפקה להם מפלט מעתיד מר ואכזר, אבל לפחות במקרה של ווישס גם המוזיקה לא ממש הגנה עליו. החבורה החלה להופיע בפאבים ומועדונים קטנים בלונדון שמרבית ההופעות פוצצו ונגררו לקטטות המוניות.לאחר שקונצרן המוזיקה EMI החתים את הפיסטולס ל2 אלבומים כוכבם זרח וב1977 יצא האלבום הראשון (והיחידי שלהם) .

הפיסטולס באופן מקרי לחלוטין סימנו את קול המחאה של סוף שנות ה70, קול שתהודתו הגיע לכל העולם. המחאה נגד הממסד הבריטי השמרני והנפוח, נגד מוסד המלוכה הבריטי, נגד המיינסטרים בכללותו ובפרט נגד מוזיקת הרוק שהפכה באותם שנים לשבעה, מפונקת ומנופחת עד כדי גועל, עוררו הזדהות ויצרו תרבות נגד חדשה שניתן לראות את השפעותיה עד היום. לא בטוח שחברי הפיסטולס, רובם חסרי השכלה פורמלית ובעלי ידע מינימלי במוזיקה, ידעו את ההשלכות הללו במוזיקה שיצרו ובכל זאת הקרדיט שלהם- הם שינו את עולם המוזיקה, ואז נעלמו.

גורלם של חברי הפיסטולס נע בין רצח התאבדות והפיכה לסמל+סרט בכיכובו של גארי אולמן (סיד ווישס) להתמסחרות מוחלטת והלחנת ג'ינגלים לסבונים (רוטן) כך או כך לנו תישאר שנת 77