החדירה לליבו של המיינסטרים היוותה סנונית ראשונה של אמני היפהופ שהצליחו ללא פשרות על האיכות המוזיקלית שלהם לאחר שנים שהז'אנר הזה נחשב שולי ונישתי והתנגן בעיקר במועדונים. הפוג'יז השכילו לשלב בין היפ הופ לסגנונות אחרים כמו רגאי, רוק וג'אז. אבל הפתח שהם השאירו הוביל דווקא לתופעות לא כל כך חיוביות ובמהרה חדרו הרכבי היפ הופ לא ראויים למרכז העניינים- תופעה שקיימת עד היום. החלל שנוצר לאחר לכתם מולא בחוסר הצלחה ע"י אמנים שחזרו אחורה מבחינה מוזיקלית והשאירו את ההיפ הופ כמוזיקה נישתית, בעלת גוון אחד ועם מלל ברמה נמוכה למדי.
זאת הייתה הרפתקה חד פעמית שהצליחה כמעט במקרה והשאירה אחריה טעם של עוד. לאחר האלבום הלהקה התפרקה, וויקלף הוציא כמה אלבומי סולו לא רעים בכלל ובשנים האחרונות ניסה את מזלו בפוליטיקה של המדינה הכושלת האיטי. צחוק הגורל- דווקא ז'אן האאוטקאסט נתפס בהאיטי מולדתו כסוג של אליטיסט ומועמדתו נפסלה. לוריין היל הוציאה אלבום מופת אחד (THE MISSEDUCATION OF LAURAIN HILL) ודי נעלמה והצלע השלישית פראס די נעלם והתמקד בעיקר בהפקה מוזיקלית ומשחק. THE SCORE שינה אצלי משהו בגישה ולימד אותי שהיפ הופ יכול להישמע אחרת. הוא ניפץ לי דעות קדומות (שחזרו לרוע המזל בשנים האחרונות) ופתח לי צוהר למשנה מוזיקלית שלמה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה