מכירים את זה שלפעמים דווקא בגלל שבא לנו להיות מיוחדים ושונים אנו מפספסים בזמן אמת את היצירות הגדולות של התקופה? היה לי סיפור כזה עם "ביג לובובסקי" ונראה לי שסיפרתי על כך בבלוג הקודם שלי "הסרטים ששינו את חיי". בזמנו כשיצא הסרט הייתה לי את ההזדמנות לראות אותו בבכורה (!!) על מסך ענק בגיא בין הינום בפתיחת פסטיבל הסרטים בירושלים שנת 97 (אם אני לא טועה) בעקבות רצף מקרים מצער נמנעה ממני האפשרות ומאז שנאתי את הסרט ואת מה שהוא מייצג. לא יכולתי לסבול אנשים שמצוטטים אותו, נמנעתי מלראות אותו ובזתי לנהירה ההמונית של חברי ומכרי לסרט ולתרבות הפופ שלוותה אותו. אבל הקנאה והרתיעה עיוורו אותי ולאחר מספר שנים הזדמן לי לצפות בו ולגלות את גדולתו כאחד מסממני התרבות הפופולרית הגדולים של אותה תקופה, סרט שמגדיר דור שלם ומצליח גם להקדים את זמנו וגם לאחר אותה. אותו דבר קרה לי עם רדיוהאד ו"OK COMPUTER" תקליט שעם צאתו נחשב ע"י גדולי מגזיני הרוק למיניהם כאחד הטובים בתולדות הרוק. בזתי לקביעה השרירותית הזאת, ושמיעה בחצי אוזן לכמה מהשירים החלשים באלבום (ובהם הראשון שיצא לו קליפ KARMA POLICE החלש באלבום לדעתי ) הביאה אותי למסקנה המוטעית כי המלך הוא ערום. "קומפיוטר תפס אותי שנים מאוחר יותר, כשהייתי בקנדה, מדוכדך ובודד בארץ קרה, והאלבום הזה התאים לי ככפפה ליד. כשהאלבום יצא עברתי כבר את גיל ההתבגרות שלי, בקנדה חזרתי אליה, עם אהבה נכזבת, עם התלבטויות וחיבוטים לגבי העתיד, עם ראייה צינית ומלנכולית על העולם. וכמו כל פסקול התבגרות טוב גם רדיוהאד ידעו ללחוץ על הנקודות הרגישות וליצור הזדהות מוחלטת תוך כדי יצירת מוזיקה מופלאה. אני לא יודע אם מדובר באלבום הגדול בתולדות הרוק או מספר 2 שלו, אבל ללא ספק מדובר באוסף מדהים של שירים שכל אחד מהם מפתיע ומרגש מחדש וזה כשלעצמו הישג עצום. רגע לפני סיום המאה ה20 רדיוהאד בוחנים את תחלואות החברה המערבית , נכנסים לקרביה ויוצאים עם תובנות. מהפחד מהעתיד, לאימת הפרברים. מבחינה מוזיקלית הם משלבים רוק אלטרנטיבי עם סגנונות שונים בהם מוזיקה אלקטרונית, שילוב שימשיך באלבומם הבא "Kid A". האלבום לא קליט במיוחד למרות שהניב מספר להיטים שגם עשו חיל ברדיו, אבל באווירה של ההאוס-טראנס של אמצע שנות ה90 התקליט מתקבל כעוף מוזר בהתחלה.
בהמשך הדרך טום יורק וחבריו המשיכו לעסוק בדכאונות ובפחדים שלהם תוך כדי גיוון בסגנונות לצד שמירה על הקו המלאנכולי עדין שלהם. הם לא הפסיקו להפתיע- HALL TO THE THIEF אלבומם השלישי אחרי OK הראה חזרה מסוימת לרוק הבסיסי שאפיין אותם בתחילת דרכם, ואילו IN RAINBOW הראה חזרה לשילובים עם אמביינט וסגנונות נוספים. יורק הפך לפעיל סביבתי נמרץ, ולי נותר רק להצטער שפיספסתי אותם בזמן אמת, במיוחד לאור העובדה שהופיעו בישראל מספר פעמים בסוף שנות ה90
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה