מה שכן , כמה שלא סבלתי את המוזיקה שלה, לא יכולתי שלא להוריד בפניה את הכובע, וזה מקרה נדיר כשלעצמו. אצל רוב האנשים וגם אצלי יש קושי מסויים להפריד בין הערכה מקצועית לטעם אישי בכל הנוגע למוזיקה. בסופו של דבר הקלישאה הזאת "זה לא הטעם שלי, אבל אני מעריך אותו/ה כמוזיקאי/ת" בד"כ לא עומד במבחן המציאות. בינינו- כמה מוזיקאים שאתם לא אוהבים אתם יכולים ל"העריך מוזיקלית" ועל איזה בסיס? נגינה? כריזמה? יכולת הפקה? אחרי הכל מה שקובע בסוף זה הנשמה, החיבור שלנו עם הזמר שמגיע לרוב לא משליטתו בגיטרה או במיקס שרקח אלה ממעמקי הנפש. אבל מדונה אצלי היא מקרה חריג שבו הסכמתי עם עצמי שאני "מעריך אותה מקצועית" אבל ממש לא מתחבר אליה מוזיקלית. ואולי בגלל שלא נתתי לעצמי להתחבר אליה מוזיקלית. כי מדונה זה לילדות. מדונה זה פופ. מדונה מסמלת את כל מה שאני שונא- קפיטליזם, ורדידות, ואופנה חולפת. ובכל זאת הערכתי אותה. על היכולות שלה ובעיקר על יכולת ההמצאה הבלתי נלאית שלה. שהרי מדונה כזיקית הצליחה למתג עצמה מחדש כל שנה שנתיים ולעטוף עצמה בעטיפה אחרת לגמרי המשתנה לפי רוח התקופה. פעם היא ילדונת מתקתקה, פעם היא סמל סקס, ופעם דודה מאנגליה. בשנות ה2000 היא אפילו ניסתה להיות זמרת מחאה עם אלבומה AMERICAN LIFE שמנסה למחות נגד כל מה שעזרה לבנות ב20 השנה האחרונות- תרבות צריכה בלתי מבוקרת, רדידות וקפיטליזם דורסני של ארה"ב. אבל בכל פעם מדונה הקדימה את זמנה ועשתה את זה בהכי גדול, הכי מרשים, הכי אמיתי .
ב1998 מדונה עשתה סוג של מיני קמבאק לאחר כישלון אלבומה הקודם "BADTIME STORIES" ולאחר 5 שנות בצורת היא חזרה, כמו תמיד בגדול. הפעם קהל היעד היה מבוגר יותר ומדונה הציגה מספר שירים שמדברים על נושאים הקרובים לליבה כמו ביתה הצעירה פאריס שמהווה תשובה ל"תחליף לאהבה" שלה, או FROZEN הלהיט הגדול של האלבום מדבר על אהבה במשבר. מדונה שתפה פעולה לראשונה עם המפיק הבריטי האיכותי וויליאם אורביט ששילב אמביינט אלקטרוני במוזיקה שלה דבר שחיבר אותה בחזרה לדור החדש אבל פנה בעיקר למבוגרים. כנראה שמה שקרה בRAY OF LIGHT שגרם לי להעריך אותה יותר זה הכנות שלה, והיושר שלה. אחרי שנים שמדונה הניעה את הקריירה שלה דרך פרובוקציות וטרנדים במקום להתעסק במוזיקה היא חזרה לשורשים (או שגילתה אותם לראשונה, תלוי את מי שואלים) ולא אני עדיין לא ממש מחבב אותה, רק מעריך אותה יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה