כולם חלמו על שלום, על עולם ללא גבולות, על היום בו נתעסק בטיפוח עצמי במקום לדאוג להישרדות. בסוף העשור זה כבר לא נראה כל כך פשוט. גם המוזיקה של תחילת העשור- גראנג' ורוק כבד התחלפו במהרה למוזיקה אלקטרונית והפופ שלא עזב מעולם.
בסוף העשור הציבור כבר כמעט והתעורר בבעטה מהחלום המתוק. הכלכלה עדיין עומדת, קלינטון ואהוד ברק בשלטון. הציבור ממשיך להתעלם מהזרמים הרעים שמתחת לפני השטח ולא יודע שהכל יתפוצץ בפניהם עוד שנה שנתיים בלבד.
לעומת זאת התרבות שתמיד מקדימה את זמנה מנסה להציב תמרורי אזהרה לציבור המנומנם- מכיוון הקולנוע אנו רואים נביאי זעם שנותנים את אותותיהם השונים (מועדון קרב ואמריקן ביוטי הם הבולטים שבהם) ואילו במוזיקה אנו שומעים גם כן את מסיבת סוף המאה- אמנים שונים שנותנים בין השורות את הגוג ומגוג שלהם.
קליפורניהקיישן הוא אלבום שדווקא מזוהה עם שנות ה2000. שיר הנושא שלו אפילו נבחר לשיר העשור של שנות ה2000 (טעות נפוצה שחלה גם על "ANOTHER BRICK ON THE WALL" כשיר העשור של שנות ה80)
ובאופן כללי הוא מקדים את זמנו. הפפרס חוגגים את החגיגה אבל גם מתריעים מהיום שאחרי. הם ממשיכים בקו המוזיקלי הברור שלהם, זה שליווה אותם מתחילת דרכם בשנות ה80, לעיצוב הדרך באלבום המופת שלהם BLOOD SUGAR SEX MAGIC של רוק אגרסיבי לצד בלאדות רוק נוגות.
שיר מפורסם נוסף מהאלבוםSCAR TISSIUE מדבר על ההתמכרות של הסולם אנתוני קידס לסמים ואלכוהול. הפפרס נשמעים פחות או יותר אותו הדבר כמו באלבומים הקודמים שלהם, זה אולי הכוח שלהם למרות שלעיתים זה מעייף וגובל במחזור פושע. ועם זאת הכנות שלהם והיושר שלהם מביא לכמה מהיצירות הגדולות של שנות ה90. כמו כולנו בעשור הזה הם התפכחו, התבגרו אבל שמרו על ניצוץ רוח הנעורים שלהם.
בשבילי חלק מהשירים הם בלדות עצובות, רקוויום בדיעבד של עשור של תמימות, חופש ואופטימיות בלתי נלאית, תחושות שנמחקו ברגע ב2001 בין הר הבית בירושלים לגראונד זירו בניו יורק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה