למה אני חושב שהסטונס גדולים יותר מהביטלס

לקראת בואם של מיק ג'אגר ושות' עולה שוב השאלה הנצחית "איזה להקה גדולה יותר הביטלס או הסטונס?" ובכן קודם כל אסייג את תשובתי שניתנה כבר בכותרת בכך שהשוואה בין הלהקות הנ"ל משולה בעיני להשוואה בין שקשוקה למשנתו של הרמב"ם- שתי להקות שונות שמצייגות מוזיקה ותרבות שונה לחלוטין שהשוואה ביניהם רק חורה לשתיהן. אבל ההשוואה מתבקשת וקשה לעמוד בפיתוי. שתי הלהקות צמחו בערך באותה תקופה בבריטניה, שתיהן נחשבות למחוללות הגדולות של הרוק בעולם. שתיהן פרצו בארה"ב (הביטלס קצת לפני בסביבות 1964) וזכו לגלי אהדה בלתי נתפסים במונחים של היום . אבל מבחינה מוזיקלית בעוד שהביטלס החלו את דרכם כלהקת פופ והתפתחו לכיוונים אחרים, הסטונס בכלל הושפעו מריתם אנד בלוז כשבאדי גאי ומאדי ווטרס מהווים אצלם מודל להשראה ולא אלביס פרסלי.
בתחילת דרכם בבריטניה העיתונות נהגה להשוות בין השתיים כאשר הביטלס היו "הילדים הטובים" והסטונס הרעים, כאשר הסלוגן "האם היית נותן לביתך להתחתן עם חבר ברולינג סטונס" נתנה עוד אישור למיתוס הרווח בחברה. בהמשך נעצרו חברי הסטונס על שימוש בסמים ונוהל קמפיין עיקש להחזרתם. נקודת השפל היתה בפסטיבל אלטמונט, קליפורניה ב1969 בו נהרג בחור שחור ע"י חברי "מלאכי הגהנום" אופנוענים ששימשו כמאבטחים בפסטיבל . התפרקות הביטלס שנה מאוחר יותר השאירה את הסטונס לבד בזירה ומשם לדעתי התחילה התקופה הכי מעניינת שלהם עם אלבומים כמו "exile on main street" ו sticky finger
אז למה הסטונס גדולים מהביטלס? קודם כל החדשנות. נהוג להדביק לביטלס את הטייטל "אבות הרוק" אבל האמת היא שעד לrevolver מ66 מדובר בלהקת רוק-פופ בסיסית למדי שכמוה היו עשרות אם לא מאות. נכון, גם hard's day night הוא אלבום משובב נפש, אבל כשמדובר ברוק-דיסטורשן בועט וחי הסטונס היו שם לפניהם. ב1965 הוציאו ג'אגר וחבריו את out of our head והוכיחו לעולם רוק מהו. אולי הפעם המשמעותית הראשונה שלבנים עשו רוק, וכמובן satisfaction הלהיט האלמותי שמלווה את הלהקה מאז ועד היום.
שנית- גיוון מוזיקלי- עם כל הכבוד ללנון, מקרתני וחבריו הסטונס שמו אותם בכיס הקטן בכל הקשור לורסטיליות מוזיקלית שהמנעד שלהם נע מבלוז עתיק יומין, לפופ, פולק ומה לא בעצם. שיתופי הפעולה של החבורה עם מגוון מוזיקאים (ביניהם גם חברי החיפושיות) יצרו תמהיל מוזיקלי מופלא
הופעות: הביטלס הפסיקו להופיע ב1966 ולמעט מספר קטן של הופעות לא באמת הטביעו את חותמם באזור הזה. לעומתם הסטונס הופיעו נון סטופ מאז ועד עולם, מספר הופעות שלהם נכנס לפנתאון של ההופעות הגדולות והמרשימות בהיסטוריה. בין השאר זכורה ההופעה שלהם בברזיל לפני מספר שנים שבה נכחו לא פחות מ2 מליון איש.
המשכיות- הביטלס הפסיקו להתקיים כלהקה ב1970 ולמרות שיתופי הפעולה בין חבריהם (פלאסטיק אונו בנד וכדומה) לא ממש יצרו ביחד אלא ליוו אחד את השני. הסטונס הם אולי הלהקה הותיקה בעולם עם למעלה מ50 שנה על הבמות
השפעה: קשה לכמת את הסעיף הזה ובכל זאת - חמישה עשורים של עשייה מוזיקלית, אינספור להיטים.... מה עוד אפשר לומר?
כריזמה: אני לא חושב שיש אדם עם נוכחות בימתית כמו מיק ג'אגר, בוודאי לא הצמד האנמי לנון- מקרתני. היחיד שמתקרב אליו בביטלס הוא הגיטריסט ג'ורג' האריסון, אך בהיותו כינור שני ללנון- מקרתני הוא לא ממש מימש את הפוטנציאל הבימתי שלי, לפחות לא בהרכב המפורסם.
להיטים: כאן אולי הביטלס מנצחים, אין מה לומר. אולי העובדה שרבים משיריהם של הסטונס נחבאו אל הכלים דווקא מוסיפה להילה שלה כלהקה בעיניי.

אפשר להמשיך ולנתח בלי סוף , בסופו של דבר על טעם ועל ריח אין להתווכח. בשבילי הסטונס הם הגדולים ביותר (אולי שניים ללד זפלין ולפינק פלויד) ומכאן תדהמתי שהקהל הישראלי לא נוהר בהמוניו  להופעה.
הופעה מהנה לכולם!

עשרים שנה למותו של קורט קוביין

אפריל 1994 היה שנתי הכמעט אחרונה בתיכון. אז הייתה חלוקה ברורה בין ערסים פריקים וחנונים. בעוד 2 ההגדרות הקיצוניות נחשבו לסוג של קללה, ההגדה האמצעית הייתה הגדרה עצמית שלרוב גררה סביבה סוג של הדר. כולם רצו להיות פריקים, להיות חופשיים, מגניבים ומורדים. אלו היו ימי הגראנג' האחרונים, רגע לפני שהטכנו, ההיפ הופ והפופ הסינטזי ישתפו את הרחבה. הימים בהם הלוזרים הפכו לווינרים. לא סתם השירים הבולטים במצעדים היו "LOSER" של בק, ו"CREEP" של רדיוהד, תדמית שונה לחלוטין לזאת של הווינרים הקפיטליסטים משנות ה80. ומעל כולם, האב הרוחני של דור הX, קורט קוביין. האיש שהתאמץ יותר מכולם לא להתאמץ בכלל, שרצה שרק יעזבו אותו במנוחה. קוביין היה סמל של מגניבות נון שלנטית שעושה מה בראש שלה ולא משלמת את המחיר. להפך, את המחיר שילמנו כולנו. המסר היה שאין מסר והנוער נהר בהמונותיו. היתה תחושה של מהפכה, של שינוי אמיתי. כולם הבינו ששנות ה80 השמרניות והמלוקקות כבר מזמן לא כאן. ב1992 NEVERMIND אלבומם השני של נירוונה הדיחה את מייקל ג'קסון מהמקום הראשון מבילבורד 200, מצעד המכירות האמריקאי. כמה סמלי. ג'קסון ילד הפלא שהמציא את הפופ הפסיד לחבורת הפרחחים מסיאטל. בכל רבע שעה בערך נשמע הקליפ SMELLS LIKE TEEN SPIRIT ואלפי צעירים צרחו את הפזמון שספק אם מישהו הצליח בכלל להבין. אבל זה לא היה משנה, זה היה הקול של הדור החדש. הדור שלא אכפת לו, שרוצה למחות אבל אין לו ממש במה, הדור שלא רוצה שיגדירו אותו, הוא רוצה להגדיר את עצמו, או אולי לא להגדיר שום דבר בכלל. הרבה אמנים ניסו לתפוס טרמפ על הדור הזה בזמנו,כשכסף גדול בחיבו, ונכשלו. היכן שהם נכשלו נירוונה הצליחו, אולי בגלל שלא ממש ניסו.
ההצלחה של NEVERMIND קברה את קוביין שלא ידע להתמודד אתה. במידה מסוימת זה היה פרדוקס מסוים, מזכיר את פרדוקס ההיפסטרים של ימינו- ההיפסטרים מורדים בכל מה שפופלרי ומצליח, הם מנסים להיות אינדיבידואלים בכל מחיר, אבל מה קורה כאשר הם נעשים לפופולריים, כשהם נכנסים לשיח התרבותי, כשהם הופכים לתרבות ולא ליחידים? אז מתחילה הספירה לאחור להשמדה העצמית. כך היה גם עם קוביין. הוא שרד מספר שנים רב יותר בהופעות נידחות באזור מדינת וושינגטון, אך רק 3 שנים תחת הזרקורים השמיד את קוביין ואיתו את כל ז'אנר הגרנג'.
זה מוזר להיזכר בתקופה הזאת, תקופה חד פעמית שכולם לבשו בה פלנל וג'ינס קרוע, הפוסטר של התינוק השוחה אחר כסף כיכב על לא מספר קירות וברדיו שמעו את נירוונה ופרל ג'ם ולא את ביונסה. נירוונה הצליחו לטשטש ללא היכר את הקו הברור שהיה עד אז בין מוזיקה אלטרנטיבית למיינסטרים. אבל אחרי מותו תרבות השוליים חוותה רגרסיה. גל הרוק חלף עבר לו עד שחזר באופן חלקי ומסחרי למדי בתחילת שנות ה2000.
אני אזכור אותו בחדווה, את השירים, את הלוק הזה, ואת רוח הנעורים שהשאיר בי ובמילוני אנשים אחרים, לא משנה באיזה גיל הם.

ספיישל 9-11, עשור לאירוע המשפיע ביותר בעשור

רבות נכתב וסוכם, גם בבלוגים שלי על אירוע העשור ואחד מהאירועים המשפיעים ביותר בכל הזמנים. בעיתונות ובעיקר באינטרנט "נהנים" לשקוע בנוסטלגיה, להיזכר איפה היית באותו אחר צהרים/בוקר ארור לפני 10 שנים, ולתהות כיצד השפיע פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה עלי ועליך. בתוך פרץ הנוסטלגיה וחשבון הנפש הבלתי פוסק אינני יכול לעמוד מנגד ואני חש צורך להצטרף. היום במבט לאחור עדיין קשה לי להאמין שזה קרה. סצנה מחרידה, אלמותית שכאילו נלקחה מסרט מד"ב או אקשן הוליוודי . אולי עצם העובדה שבניגוד לאירועים אחרים האירוע הזה קרה לראשונה בשידור חי לנגד כל העולם השפיע על עוצמת האימה והחרדה שהשתלטו לכל עבר.

10 שנים מאוחר יותר אפשר בבירור לשים את הקו של אותו יום לעולם של לפני ואחרי. ואומנם עשור חלף, נשיאים התחלפו ועדיין הדי המגדלים העצומים מתמוטטים בשאון ענקי ומפילים אחריהם את התקוות והחלומות של ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות עדיין מהדהדים בראשינו וימשיכו להדהד עוד זמן רב.

קולנוע:

כמו באירועים אחרים כמו מלחמת ויאטנם או המשבר הכלכלי הקולנוע לא עמד מנגד והביע את גרסתו שלו לאירועי האימה הנוראים. אך קודם לכן חשוב לציין את סרטי פרה 9-11, אותם סרטים שחזו, אולי התריעו על האסון הממשמש ובא. בסוף שנות ה90, בואכה המליניום חגיגות האלף החדשה פשטו בכל מקום, אך לצידם היו גם כמה שהתריעו על ההדוניזם "ימי פומפי האחרונים" והתריעו על האסון שמחכה לנו ממש מעבר לפינה. בין הבולטים אפשר למנות 3 - "מועדון קרב" של דיוויד פינצ'ר המבוסס על רומן אלטרנטיבי שהצליח זמן קצר לפני כן וגולל את סיפורו של אנרכיסט אמיתי המנהל מערכת יחסים סבוכה עם האלטר אגו שלו. עלילת הספר/סרט יכלה להשאר ברמה הפסיכולוגית האישית לולא החלק האחרון של הסרט בו מתואר כיצד אותו מועדון קרב יוצא מכלל שליטה לאנרכיה המונית שבסופה שורה של מעשי טרור ובהם הפלת גורדי שחקים בארה"ב. קשה לשים את האצבע על מסריו של הסרט אם כי אפשר לפרשו כסטירה הממחישה את סכנותיה של אידיאולוגיה אמורפית אנרכיסטית הסוחפת את ההמון אך כשנפרטת למעשים היא הרסנית ואלימה.

סרט נוסף בז'אנר יצא באותה שנה ולמרות שלא עסק באופן ישיר בפוליטיקה וטרור בהחלט חזה את התמוטטות החלום האמריקאי בצורה מושלמת כמעט . מדובר בסרטו של הבמאי הבריטי סם מנדז "אמריקן ביוטי". הסרט מספר על גיבור כל אמריקאי מצליח המואס בחייו הבורגנים ויוצא למסע של הרס עצמי המביא בסופו של דבר לפירוק התא המשפחתי ולבסוף למותו שלו עצמו. השכר הכבד אותו משלם גיבור הסרט לעומת שאיפותיו הבסיסיות-חופש ומימוש עצמי הם התגלמות מרתקת של תרחיש האימה שיתרחש שנתיים בלבד מאוחר יותר.

סרט נוסף ראוי לציון בהקשר זה הוא סרטו של פול תומאס אנדרסון "מגנוליה" שהוא מעיין עיבוד חופשי למעשיית נוח והמבול. מכל הסרטים הללו דווקא הסרט הזה מציג תחזית אופטימית שבסופו התחדשות לאחר המבול, בריאה מחדש ותיקון של המעוות.

תופעה ידועה בקולנוע היא הרפלקסיביות של תסמונות 9-11. בעוד מלחמת ויאטנם זכתה להתיחסות רק בסוף שנות ה70, צמוד לסיום המלחמה בת למעלה מ20 השנה, מלחמות עיראק ואפגניסטן זכו להתייחסות ישירה וביקורתית כבר בתחילתם, ובעולם בו המדיה כבר לא נשלטת באופן אבסולוטי ע"י תאגידים וגופים ציבוריים הרפלקסיביות מהירה וחדה מאי פעם. גם 9-11 זכה להתייחסות ישירה, בשלל סרטים אמריקאים ואחרים שרובם נועדו לחזק את ידה של האומה המדממת ולספר את סיפורם של הנספים ובני משפחותיהם. כך סרטים כמו "טיסה 93" ומגדלי התאומים (שניהם מ2006) הם סוג של גרסאות סמי-פטריוטיות של להיטים משנות ה50 וה60 כגון "הגשר על נהר קווי" או 12 הנועזים.

ראוי לציון הוא סרטו של ספייק לי מ2003 "השעה ה25" הסרט מספר על בחור ניו יורקי (שוב בגילומו של אדוארד נורטון)

ויומו האחרון בחופשי . לאורך כל הסרט המהורהר הזה גיבור הסרט עושה חשבון נפש עם עצמו ועם העיר כולה, כאשר עבודות השיקום בגראונד זירו מלוות כתפאורה או אם תרצו כמקהלה יוונית את העלילה. בסצנת מפתח בסרט הגיבור מגולל את התסכול שלו מהעיר ותושביה וחושף את הצביעות והשקר שבפטריוטיזם המזויף שפשט לאחר האסון- שהרי מגדלי בבל הללו נפלו בגלל שנאת חינם.

מוזיקה:

לאחר שהאבק התפזר נשארנו עם מוזיקה שקטה. כמו בתקופה של לאחר רצח רבין בישראל בארה"ב לא רצו לרקוד, רצו בעיקר לבכות .

הסרטים והמוזיקה של המהפכה חלק ב

"מה בחור לונדוני עלוב יכול לעשות, חוץ מלשיר בלהקת רוק?" שאל מיק ג'אגר בשירו המפורסם מ1968 "STREET FIGHTER MAN" בתגובה למתרחש במדינה השכנה צרפת במאי באותה שנה. ואכן עושה רושם כי מהפכות, מאבקים ציבורים והפגנות ענק הם חומר טוב לשירי פופ ורוק. בניגוד לקולנוע הדורש זמן כסף ומשאבים רבים להפקה שירי פופ נכתבים ברגע ובכך יתרונם- הם מסוגלים לתפוס את רוח המחאה בזמן אמת ובצורה אותנטית וחדה. בנוסף לכך הנטייה של שירי פופ רבים להיות כללים ומעורפלים מבחינת המסר שלהם איפשרה לרבים מהם להיות "מגוייסים" למהפכות שונות למרות שהכוונה המקורית לא תמיד כיוונה לאותו מקום.

השורשים לשירי המהפכה נעוצים משחר ההיסטוריה אבל אחד התיעודים הראשונים לשירים שליוו ואף השפיעו על מהפכות חברתיות/פוליטיות היו בשלהי המאה ה18 בארה"ב בתקופת העבדות. השיר העממי "WE SHALL OVERCOME" הפך להמנון בקרב העבדים השחורים ולאחד מסמלי המאבק הבולטים. במהלך השנים השיר עובד, הוקלט ובוצע פעמים רבות כשהמסר שלו משתנה עם הזמן. פעם הוא גויס למחאה נגד מלחמת ויאטנם (בביצועה המרגש של ג'ון באאז) פעם אחרת הביע את שאת הנפש מהקפיטליזם, ולעיתים גויס גם למחאות במדינות אחרות כמו באירלנד.

אחד מזמרי המחאה הגדולים בתרבות העכשווית הוא ידידה הטוב של באאז בוב דילן. בין השנים 62-67 דילן היה חתום על מקבץ שירי מחאה קליטים וסוחפים. הצלחתו הגדולה של דילן בשירים אלו היא בכך שהצליח לתפוס את רוח המהפכה ובו בזמן להיות מעורפל ולא להתחייב לשום צד או אירוע ספציפי, כך שלא הצטרך לקחת חלק וצד בשום מקרה. כך שיריו המפורסמים מדברים על "כמה זמן האדם יצטרך ללכת עד שיקראו לו אדם" או "בואו נתאגד כולנו" או "שר המלחמה אני בז לך" בלי שיכוון ספציפית לאיזה שר ולאיזה אדם הוא מתכוון. דווקא שיריו המורכבים יותר שדיברו על אירוע ספציפי כלשהו כמו "הוריקן" או הבלדה על ליאון וזינגר המבוססים על סיפורים אמיתים לא זכו בתהילה דומה.

זמר נוסף בפולק האמריקאי שזכה לתהילה לוא דווקא בגלל מחאותיו היה ניל יאנג האגדי. ב1989 הוציא אלבום מחאה סוחף בשם "FREEDOM" שמחה נגד הקפיטליזם והרייגניזם המשתולל. השיר הבולט בו KEEP ON ROCKING IN THE FREE WORLD הוא ביטוי סוחף לתחושת הקבס מהאמריקאיות. ב2004 הוציא אלבום מופת נוסף שכוון נגד בוש הבן ומלחמת עיראק בשם LIVING WITH WAR. אבל המחאה האמיתית בשנים אלו הגיעו ממוזיקת ההיפ הופ והראפ. אחד מחלוצי הז'אנר היה גיל סקוט הארון ששר עוד באמצע שנות ה70 על כך ש"המהפכה לא תשודר בטלוויזיה". אוי כמה שהוא טעה. הסגנון המחוספס הכולל מלל רב של מונולוגים שלא מחויבים למשקל או חריזה בהכרח התאים ככפפה לציבור שיצר אותו- ברובו שחורים ממורמרים הקשורים לעיתים לעולם התחתון. וכך בשנות ה80 מרחובות ניו יורק ושיקאגו כמה תרבות מחאה חדשה. בין האמנים הבולטים אז- גראנד מסטר פלאש הניו יורקרי ששירו "המסר" הציג את ניו יורק כג'ונגל מבטון, פאבליק אנמי וNWA שקראו "FUCK THE POLICE!!" לראשונה מעל גלי האתר.

ומה בישראל? הפריחה הגדולה של שירי המחאה הייתה בשנות ה80. השילוב של חוסר ההסתגלות של האליטה הישנה למשטר הליכוד, מלחמת האין ברירה הראשונה בתולדות המדינה (לבנון 82) והאינתיפדה שבאה לאחרה הובילה לשלל שירי מחאה ששטפו את המדינה. הבולטים בהם "מחכים למשיח" של שלום חנוך (על המשבר הכלכלי של 1985) "יורים ובוכים" של סי היימן (1989 על האינתיפאדה הראשונה) שנפסל לשידור , ו"חצבים פורחים" של תיסלם (1982 על מלחמת לבנון)

חלק מהשירים כמו זה של היימן גרמו לזעזוע עמוק. בשנים האחרונות שירי המחאה מעומעמים ומרוככים הרבה יותר. אפשר למנות את הדג נחש וסאבלימינל כממשיכי המחאה במוזיקה הישראלית אבל בינינו- זה לא זה. כנראה שהמחאה זלגה מהרדיו אל הפייסבוק וממנו בחזרה לרחוב, מקומה הטבעי של כל מחאה באשר היא. אולי מכאן תצמח שוב תרבות מחאה אמיתית שבצידה - שיר חדש.

נספח- כל מני שירי מחאה

http://www.youtube.com/watch?v=sQ52NvoNXGo

http://www.youtube.com/watch?v=_zY_cM0_6vA

http://www.youtube.com/watch?v=-QiZcVRbAeM

הסרטים והמוזיקה של המהפכה חלק א

באחת מהסצנות החזקות בתולדות הקולנוע בסרט "הקרב על אלג'יר" אלוף הלגיון הצרפתי עומד מול ענן ערפל סמיך ושואל "מה אתם רוצים" שניות ארוכות הענן לא מגיב ולפתע זעקה :"אנחנו רוצים ...חופש!!!" הסיטואציה הזאת ממחישה בעיני את סמלי המאבק והמהפכה יותר מנאומים רבים. ההמון הופך בהדרגה לאנשים עם פנים ורגשות, עם אישיות ועם דעות מוצקות. עתה הצרפתים שראו בענן חסר הזהות כישות אמורפית כלשהי לא יכול עוד לעמוד בפני פרץ ההמון שמקיף אותו ונאלץ להיכנע לתכתיביו.

הקולנוע והמוזיקה ניסו פעמים רבות לתת שם לתופעות תרבותיות שונות ולתעד אותם בדרכים שונות. הבעיה הייתה שלעיתים רבות מדי הם פספסו את המועד והתיעוד היה בד"כ תיעוד של בדיעבד. "הקרב על אלג'יר" הוא דוגמא נדירה לסרט שצולם בזמן מלחמת האזרחים באלג'יר, מלחמה עקובה מדם שגבתה קרוב למליון הרוגים בכ10 שנים. הניצבים הרבים של הסרט היו לעיתים רבות הלוחמים האלג'יראים עצמם והתוצאה- אותנטית להחריד.

הקרב על אלג'יר-1966

סרטים רבים תיארו מהפכות בדיעבד. כך למשל הדוקו-דרמה "בלאדי סאנדי" ששחזר את מאורעות 1971 בצפון אירלנד בהם נורו למוות מספר מפגינים נגד הכיבוש הבריטי, או "אוקטובר" של הבמאי הסובייטי איזנשטיין שתיאר את קריסת שלטון הצאר והמהפכה הבולשיביקית ב1917.

ב1968 פרץ מרד הסטודנטים בצרפת ששינה את פני האומה. גם כאן, הדרך היתה חשובה יותר מהתוצאה (לא הרבה השתנה מאז בצרפת, למרות חוק שקבע חינוך חינם עד תואר שני). אחד היוצרים שלקח את המהפכה הזאת באופן קיצוני ביותר היה הבמאי ז'אן לוק גודאר שהחליט לשנות כיוון באופן דרמטי בעקבות המהפכה. סרטיו של גודאר, מאבות ה"גל החדש" הצרפתי הפכו לקומוניוקטיבים עוד פחות מבעבר. גודאר למעשה זנח את הקולנוע העלילתי המסורתי ופנה לסרטי תעמולה קצרים בעלי מסר מהיר וברור.

"הנוער לשלטון" (1967)

היו גם סרטים שניסו להקדים את זמנם ולשרטט את המהפכה הבאה- כך למשל הסאטירה השנונה "הנוער לשלטון" מ1967

סרט שהציג תמונה סוריאליסטית משעשעת בה זמר רוק צעיר מצליח להיבחר לנשיאות לאחר שינוי שיטת הבחירות בארה"ב והקדמת הזכות לבחור ולהיבחר ל14. הנשיא הצעיר הבז לדור הבוגר ואפילו להוריו (אימו משוחקת ע"י כוכבת העבר המפוארת שלי ווינטרס) מכניס אותם למחנות ריכוז בהם הם מולעטים בסמי הזיה. גורלו של אותו צעיר אינו מיטיב עמו שכן כל אדם נידון להזדקן ביום מן הימים, ובסופו של הסרט (זהירות ספויילר) הדור הצעיר יותר כבר מתכנן להפילו.

הסרט הציג את הסיפור בדרך סטירית ומשעשעת אבל המציאות לא הייתה משעשעת כלל וכלל. בחוץ הרוחות געשו, מלחמת ויאטנם השנוייה במחלוקת חילקה את העם ל2 וזמן מוקדם לאחר מכן העם יצא אל הרחובות בדרישה להחזיר את החיילים הביתה. קרוב ל10 שנים מאוחר יותר יחזור אחרון החיילים, המהפכה לא הצליחה אבל שינתה את ארה"ב לנצח.

סרט נוסף שהקדים את זמנו היה "מועדון קרב" של דיוויד פינצ'ר מ1999 המבוסס על ספרו של צ'אק פלאניוק מ1996. הספר ולאחריו הסרט זיהו מגמה של ריקבון מתמשך בחברה האמריקאית הקפיטליסטית. הריקבון הזה תוסס מתחת לפני השטח ומחכה להתפרץ בבום גדול ולשטוף את הכל . גיבור הסרט הוא מטורף בעל פיצול אישיות, אבל דווקא הוא מצליח לסחוף את ההמון ולגבש אותו לכדי תנועת טרור שמטרתה הוא אפוקליפסה. בדברי הימים של הקולנוע "מועדון קרב" ייזכר כאחד מסרטי אסכולת "פרה 9-11", אותם סרטים אמריקאים (גם "רקוויום לחלום" ו"אמריקן ביוטי" כלולים בה) שחזו או התריעו בפני האסון הנורא.

"מועדון קרב" (1999)

סרט נוסף שהקדים את זמנו וסיפר סיפור על מהפכה חברתית אלימה מאוד שמתרחשת בעיר ניו יורק היה "עשה את הדבר הנכון" (1989 ספייק לי) לי מספר כאן על יום שגרתי בברוקלין ניו יורק. החום הבלתי נסבל, המתח הבין עדתי בין שחורים איטלקים ויהודים וניצוץ אחד שמדליק את התבערה וגורם להתלקחות אלימה. שנתיים מאוחר יותר פרצו מהומות נרחבות בלוס אנג'לס על רקע עדתי אך גם מהפכה זאת, כמו רבים דוכאה תוך זמן קצר. אבל אולי היבחרו של נשיא אפרו אמריקאי ראשון 20 שנה מאוחר יותר היא סוג של השלמת מאבק השחורים בארה"ב.

ומה לגבי ישראל? מעט מאוד סרטים נעשו כאן על הנושא החברתי. בהם אפשר לבחור כמה סרטים דוקומנטרים בולטים כמו "שמעת על הפנתרים השחורים אדון משה" של ניסים מוסק המגולל את סיפור המחאה הגדול בתולדות המדינה עד זאת הנוכחית, ו"שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל שעושה רוג'ר מור בעברית על משפחת עופר ומעורבותה בחברה הישראלית. אולי הסרט העלילתי הבולט המתאר סוג של מהפכה מחשבתית גם אם לא חברתית הוא "הכוכב הכחול" של גור בנטוביץ' המציג גיבור המחפש אלטרנטיבה למצב הקיומי שלו ומתאכזב ממנה.

הכוכב הכחול (1995)

לבסוף אני רוצה להגיד מילה אישית על המהפכה המתחוללת בימים אלו בארצנו הקטנטונת. אני לא יודע מה יהיה הסרט שיתעד את המהפכה הזאת למרות שאני בטוח שהוא כבר בשלבי הפקה מתקדמים (לכל אדם שני ברוטשילד יש מצלמה) אני רק מקווה שהמהפכה הזאת תסוקר מזוויות שונות ולא באופן מגמתי. בימים האחרונים אני עוקב אחר סיקור המהפכה (המבורכת ללא שום ספק) ואני שם לב לאחידות בסיקור התקשורתי שלא לומר התגייסות טוטלית למאבק ולמטרותיו. בלי שום קשר לדעותיי בנושא אני חושב שעל כל אירוע חשוב להסתכל מכמה כיוונים. מתרחש פה קרב מרתק בין האמוציות לשכל הישר ואף אחד לא חושב על ההשלכות של המהפכה הזאת.על התקשורת לשאול גם בין השאר האם דרישות ראשי המאבק הם ברי השגה? האם ראשי המאבק יודעים לאן הם רוצים ללכת? מהו אותו "צדק חברתי" אותו כולם דורשים? והאם באמת אותם טייקונים ובעלי הון הם המקור לכל תחלואות החברה שלנו?

לשם תקינות הדמוקרטיה בארצנו עלינו לעשות בדק בית קודם כל לעצמינו, אחרת הדרך להתלהמות, לאלימות ולהסלמה והקצנה ובסופו של דבר למיאוס ואכזבה מהמאבק הכל כך צודק הזה קרובה מאוד.

בלי שום קשר למה שכתבתי כאן - VIVA LA REVOLUTION

ונתראה בפעם הבאה בה אסקור את מוזיקת המחאה שלי

אורי

2000-שב"ק ס כנען 2000

שב"ק ס נתפסו אצלי ואצל אחרים כלהקה חביבה אם כי די נחותה שמנסה לחקות סגנונות כמו היפהופ ורגאי שהיו פופולארי בחו"ל ולא כל כך נשמעו טוב בעברית. כמו כולם שמעתי את אלבומם המצליח "בעטיפה של ממתק" שיצא לקראת סוף שנות ה90 והיווה משב רוח מרענן במוזיקה הדיכאונית והשקטה שאחרי רצח רבין. האלבום ההוא הפך אותם לאחת הלהקות המצליחות בארץ ובמידה מסוימת תרמה לשיפור המצב רוח ועליית כוחו של הדאנס וההיפ הופ במועדונים ומסיבות אחרי תקופת יובש לא קטנה. הלהקה שקמה ביבנה בתחילת שנות ה90 ע"י בני תיכון משועממים (יצא לי לפגוש חבר של החבורה בצבא) סחפה את הארץ במהרה.

ב"כנען 2000" השב"ק חתכו כיוון בצורה די דרסטית- הסולן נימי נים הועף לאחר שזוהה יותר מדי עם כוכבנות ועולם הבידור של הילדים, החבורה נסעה לתקופה ארוכה לג'מאייקה והחלה להתעמק במוזיקה המקומית שם. התוצאה הייתה אחד מהאלבומים המוצלחים ברוק הישראלי בשנות ה2000 ובכלל. השב"ק לא פחדו להתעסק בנושאים כבדי משקל כמו פצצת הזמן החברתית המתקתקת לקראת שנות ה2000, תחושת העבדות בחברה הקפיטליסטית הדורסנית, חוסר הכבוד והבוטות בחברה הישראלית (לא זוכר אם באותו זמן אבל בערך באותה תקופה היה גל מחריד של אלימות , רציחות על בסיס "כלום" ושלל מעשים מחרידים)

ואפילו נושא שנוי במחלוקת כמו לגליזציה של סמים קלים טופל אצלם בצורה מעניינת. התקליט היה חד, בועט ודורסני כמו שתקליט היפ הופ אמור להיות וכמעט שהיה להיפוך מוחלט למה שעשו עד אז.

הקהל המקומי לא ממש קנה את הסחורה שכנראה קצת הקדימה את זמנה (לראיה, סבלימינל והדג נחש שעסקו בחומרים דומים ובשיטות דומות מאוחר יותר), והלהקה מצאה עצמה על הקרשים. בסרט הדוקומנטרי "נופל וקם" אנו רואים את אחד מחברי הלהקה שהוא עובד בתור מאבטח, בעוד הסולן המיתולוגי מוקי חי אצל הוריו. בסצנה אחרת אנו רואים כיצד הלהקה יוצאת להופעת התאבדות באצטדיון טדי מול קהל המוני זועם שרק לפני רגע הצדיע לאייל גולן . הסצנה הזאת מסמלת יותר מכל את חילופי המשמרות במוזיקה הישראלית- הרוק אאוט והפופ המזרחי אין. בשנת 2000 עם צמיחתו של האינטרנט והסלולרי נגמרה השליטה הבלתי מעורערת של התקשורת הישראלית הישנה שהכתיבה את הטעם האישי שלה לעם כולו, גם אם הוא לא ממש קלע לטעמו. הסרט גם מראה בכאב רב את הקלות הבלתי נסבלת של התרבות הישראלית שבה בה כוכב נופל ומתרסק, את חוסר הסובלנות והפרגון ואת גורלם האכזרי של מי שרק לפני רגע מלאו אולמות (היכל התהילה אומר משהו למישהו?)

שנים מאוחר יותר השב"ק יתאחדו ויזכו למעט נחת שלא זכו לה ב"כנען 2000" אלבומם המוצלח ביותר לדעתי. הקהל כבר מכיר את "מפילים את הפצצה" ו"נופל וקם" ושר אותו אתם בגרון ניכר. גם אני גיליתי אותו בשנים האחרונות בלבד, לאחר שנים שזלזלתי בו ובסצנת ההיפהופ הישראלית המאוסה בעיני. כיום אני גדול ומבין- אין דבר כזה מוזיקה נחותה, יש שיר נחות

נספח: הקליפ הנהדר של "נופל וקם" בבימויו של ירון בן נון שגם ביים את הסרט הדוקומנטרי על הלהקה

http://www.youtube.com/watch?v=H0uPAv4y91A

1999 Red Hot Chilli Peppers- Californication

ב1999 כולם דיברו על סוף המאה וסוף האלף שעמדו ממש לפני סיום היסטורי, ואכן לא הרבה זוכים לצפות בשינוי היסטורי של מאה ואלף. אבל כמעט אף אחד לא דיבר על סיומו של העשור המופלא הזה, הרב גוני והמרתק של שנות ה90. העשור שהתחיל באופטימיות מרובה וקבע גבולות ברורים בתחילתו ובמהלך השנים עבר שינויים וטלטלות תרבויות רבות, או ב2 מילים- החלום ושברו. בתחילת העשור כאמור- אופטימיות מופרזת. בארה"ב הציבור שמאס בשלטון הרפובליקני הקפיטלסטי והרקוב שלח הבייתה את נציגו ג'ורג' בוש האב והחליפו בגרסה צעירה ותוססת- ביל קלינטון כבר ב1992. אבל עוד לפני כן חלה מגמה בולטת של שינוי ורוח חדשה הבזה לכל מה שייצגו שנות ה80 וייצרו אלטרנטיבה תרבותית ברורה. קראו לזה "דור הX" ועוד כל מני שמות מוזרים לדור ההוא שאין לו מטרות מוגדרות, שומע מוזיקה רועשת ומחתרתית מבעבר ובאופן כללי לא מציית למוסכמות הישנים שהידרו כוח שליטה וכסף. בישראל השינוי קורה כמעט במקביל עם החלפת השלטון והפיכתה של המדינה לרב ערוצית וקוסמופוליטית.

כולם חלמו על שלום, על עולם ללא גבולות, על היום בו נתעסק בטיפוח עצמי במקום לדאוג להישרדות. בסוף העשור זה כבר לא נראה כל כך פשוט. גם המוזיקה של תחילת העשור- גראנג' ורוק כבד התחלפו במהרה למוזיקה אלקטרונית והפופ שלא עזב מעולם.

בסוף העשור הציבור כבר כמעט והתעורר בבעטה מהחלום המתוק. הכלכלה עדיין עומדת, קלינטון ואהוד ברק בשלטון. הציבור ממשיך להתעלם מהזרמים הרעים שמתחת לפני השטח ולא יודע שהכל יתפוצץ בפניהם עוד שנה שנתיים בלבד.

לעומת זאת התרבות שתמיד מקדימה את זמנה מנסה להציב תמרורי אזהרה לציבור המנומנם- מכיוון הקולנוע אנו רואים נביאי זעם שנותנים את אותותיהם השונים (מועדון קרב ואמריקן ביוטי הם הבולטים שבהם) ואילו במוזיקה אנו שומעים גם כן את מסיבת סוף המאה- אמנים שונים שנותנים בין השורות את הגוג ומגוג שלהם.

קליפורניהקיישן הוא אלבום שדווקא מזוהה עם שנות ה2000. שיר הנושא שלו אפילו נבחר לשיר העשור של שנות ה2000 (טעות נפוצה שחלה גם על "ANOTHER BRICK ON THE WALL" כשיר העשור של שנות ה80)

ובאופן כללי הוא מקדים את זמנו. הפפרס חוגגים את החגיגה אבל גם מתריעים מהיום שאחרי. הם ממשיכים בקו המוזיקלי הברור שלהם, זה שליווה אותם מתחילת דרכם בשנות ה80, לעיצוב הדרך באלבום המופת שלהם BLOOD SUGAR SEX MAGIC של רוק אגרסיבי לצד בלאדות רוק נוגות.

שיר מפורסם נוסף מהאלבוםSCAR TISSIUE מדבר על ההתמכרות של הסולם אנתוני קידס לסמים ואלכוהול. הפפרס נשמעים פחות או יותר אותו הדבר כמו באלבומים הקודמים שלהם, זה אולי הכוח שלהם למרות שלעיתים זה מעייף וגובל במחזור פושע. ועם זאת הכנות שלהם והיושר שלהם מביא לכמה מהיצירות הגדולות של שנות ה90. כמו כולנו בעשור הזה הם התפכחו, התבגרו אבל שמרו על ניצוץ רוח הנעורים שלהם.

בשבילי חלק מהשירים הם בלדות עצובות, רקוויום בדיעבד של עשור של תמימות, חופש ואופטימיות בלתי נלאית, תחושות שנמחקו ברגע ב2001 בין הר הבית בירושלים לגראונד זירו בניו יורק.

http://www.youtube.com/watch?v=TGObF2q63Ew