באחת מהסצנות החזקות בתולדות הקולנוע בסרט "הקרב על אלג'יר" אלוף הלגיון הצרפתי עומד מול ענן ערפל סמיך ושואל "מה אתם רוצים" שניות ארוכות הענן לא מגיב ולפתע זעקה :"אנחנו רוצים ...חופש!!!" הסיטואציה הזאת ממחישה בעיני את סמלי המאבק והמהפכה יותר מנאומים רבים. ההמון הופך בהדרגה לאנשים עם פנים ורגשות, עם אישיות ועם דעות מוצקות. עתה הצרפתים שראו בענן חסר הזהות כישות אמורפית כלשהי לא יכול עוד לעמוד בפני פרץ ההמון שמקיף אותו ונאלץ להיכנע לתכתיביו.
הקולנוע והמוזיקה ניסו פעמים רבות לתת שם לתופעות תרבותיות שונות ולתעד אותם בדרכים שונות. הבעיה הייתה שלעיתים רבות מדי הם פספסו את המועד והתיעוד היה בד"כ תיעוד של בדיעבד. "הקרב על אלג'יר" הוא דוגמא נדירה לסרט שצולם בזמן מלחמת האזרחים באלג'יר, מלחמה עקובה מדם שגבתה קרוב למליון הרוגים בכ10 שנים. הניצבים הרבים של הסרט היו לעיתים רבות הלוחמים האלג'יראים עצמם והתוצאה- אותנטית להחריד.
-picture.jpg)
הקרב על אלג'יר-1966
סרטים רבים תיארו מהפכות בדיעבד. כך למשל הדוקו-דרמה "בלאדי סאנדי" ששחזר את מאורעות 1971 בצפון אירלנד בהם נורו למוות מספר מפגינים נגד הכיבוש הבריטי, או "אוקטובר" של הבמאי הסובייטי איזנשטיין שתיאר את קריסת שלטון הצאר והמהפכה הבולשיביקית ב1917.
ב1968 פרץ מרד הסטודנטים בצרפת ששינה את פני האומה. גם כאן, הדרך היתה חשובה יותר מהתוצאה (לא הרבה השתנה מאז בצרפת, למרות חוק שקבע חינוך חינם עד תואר שני). אחד היוצרים שלקח את המהפכה הזאת באופן קיצוני ביותר היה הבמאי ז'אן לוק גודאר שהחליט לשנות כיוון באופן דרמטי בעקבות המהפכה. סרטיו של גודאר, מאבות ה"גל החדש" הצרפתי הפכו לקומוניוקטיבים עוד פחות מבעבר. גודאר למעשה זנח את הקולנוע העלילתי המסורתי ופנה לסרטי תעמולה קצרים בעלי מסר מהיר וברור.
"הנוער לשלטון" (1967)
היו גם סרטים שניסו להקדים את זמנם ולשרטט את המהפכה הבאה- כך למשל הסאטירה השנונה "הנוער לשלטון" מ1967
סרט שהציג תמונה סוריאליסטית משעשעת בה זמר רוק צעיר מצליח להיבחר לנשיאות לאחר שינוי שיטת הבחירות בארה"ב והקדמת הזכות לבחור ולהיבחר ל14. הנשיא הצעיר הבז לדור הבוגר ואפילו להוריו (אימו משוחקת ע"י כוכבת העבר המפוארת שלי ווינטרס) מכניס אותם למחנות ריכוז בהם הם מולעטים בסמי הזיה. גורלו של אותו צעיר אינו מיטיב עמו שכן כל אדם נידון להזדקן ביום מן הימים, ובסופו של הסרט (זהירות ספויילר) הדור הצעיר יותר כבר מתכנן להפילו.
הסרט הציג את הסיפור בדרך סטירית ומשעשעת אבל המציאות לא הייתה משעשעת כלל וכלל. בחוץ הרוחות געשו, מלחמת ויאטנם השנוייה במחלוקת חילקה את העם ל2 וזמן מוקדם לאחר מכן העם יצא אל הרחובות בדרישה להחזיר את החיילים הביתה. קרוב ל10 שנים מאוחר יותר יחזור אחרון החיילים, המהפכה לא הצליחה אבל שינתה את ארה"ב לנצח.
סרט נוסף שהקדים את זמנו היה "מועדון קרב" של דיוויד פינצ'ר מ1999 המבוסס על ספרו של צ'אק פלאניוק מ1996. הספר ולאחריו הסרט זיהו מגמה של ריקבון מתמשך בחברה האמריקאית הקפיטליסטית. הריקבון הזה תוסס מתחת לפני השטח ומחכה להתפרץ בבום גדול ולשטוף את הכל . גיבור הסרט הוא מטורף בעל פיצול אישיות, אבל דווקא הוא מצליח לסחוף את ההמון ולגבש אותו לכדי תנועת טרור שמטרתה הוא אפוקליפסה. בדברי הימים של הקולנוע "מועדון קרב" ייזכר כאחד מסרטי אסכולת "פרה 9-11", אותם סרטים אמריקאים (גם "רקוויום לחלום" ו"אמריקן ביוטי" כלולים בה) שחזו או התריעו בפני האסון הנורא.
"מועדון קרב" (1999)
סרט נוסף שהקדים את זמנו וסיפר סיפור על מהפכה חברתית אלימה מאוד שמתרחשת בעיר ניו יורק היה "עשה את הדבר הנכון" (1989 ספייק לי) לי מספר כאן על יום שגרתי בברוקלין ניו יורק. החום הבלתי נסבל, המתח הבין עדתי בין שחורים איטלקים ויהודים וניצוץ אחד שמדליק את התבערה וגורם להתלקחות אלימה. שנתיים מאוחר יותר פרצו מהומות נרחבות בלוס אנג'לס על רקע עדתי אך גם מהפכה זאת, כמו רבים דוכאה תוך זמן קצר. אבל אולי היבחרו של נשיא אפרו אמריקאי ראשון 20 שנה מאוחר יותר היא סוג של השלמת מאבק השחורים בארה"ב.
ומה לגבי ישראל? מעט מאוד סרטים נעשו כאן על הנושא החברתי. בהם אפשר לבחור כמה סרטים דוקומנטרים בולטים כמו "שמעת על הפנתרים השחורים אדון משה" של ניסים מוסק המגולל את סיפור המחאה הגדול בתולדות המדינה עד זאת הנוכחית, ו"שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל שעושה רוג'ר מור בעברית על משפחת עופר ומעורבותה בחברה הישראלית. אולי הסרט העלילתי הבולט המתאר סוג של מהפכה מחשבתית גם אם לא חברתית הוא "הכוכב הכחול" של גור בנטוביץ' המציג גיבור המחפש אלטרנטיבה למצב הקיומי שלו ומתאכזב ממנה.
הכוכב הכחול (1995)
לבסוף אני רוצה להגיד מילה אישית על המהפכה המתחוללת בימים אלו בארצנו הקטנטונת. אני לא יודע מה יהיה הסרט שיתעד את המהפכה הזאת למרות שאני בטוח שהוא כבר בשלבי הפקה מתקדמים (לכל אדם שני ברוטשילד יש מצלמה) אני רק מקווה שהמהפכה הזאת תסוקר מזוויות שונות ולא באופן מגמתי. בימים האחרונים אני עוקב אחר סיקור המהפכה (המבורכת ללא שום ספק) ואני שם לב לאחידות בסיקור התקשורתי שלא לומר התגייסות טוטלית למאבק ולמטרותיו. בלי שום קשר לדעותיי בנושא אני חושב שעל כל אירוע חשוב להסתכל מכמה כיוונים. מתרחש פה קרב מרתק בין האמוציות לשכל הישר ואף אחד לא חושב על ההשלכות של המהפכה הזאת.על התקשורת לשאול גם בין השאר האם דרישות ראשי המאבק הם ברי השגה? האם ראשי המאבק יודעים לאן הם רוצים ללכת? מהו אותו "צדק חברתי" אותו כולם דורשים? והאם באמת אותם טייקונים ובעלי הון הם המקור לכל תחלואות החברה שלנו?
לשם תקינות הדמוקרטיה בארצנו עלינו לעשות בדק בית קודם כל לעצמינו, אחרת הדרך להתלהמות, לאלימות ולהסלמה והקצנה ובסופו של דבר למיאוס ואכזבה מהמאבק הכל כך צודק הזה קרובה מאוד.
בלי שום קשר למה שכתבתי כאן - VIVA LA REVOLUTION
ונתראה בפעם הבאה בה אסקור את מוזיקת המחאה שלי
אורי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה