1993 Smashing Pumpkins Siamese Dream

האמת שאף פעם לא סבלתי את הלהקה הזאת. הם נראו לי יומרניים מדי, מנופחים מדי, מופקים מדי. הראיה הבולטת לכך היא אלבומם הכפול המגלומני משהו Mellon Colie and the infinet sadness אלבום שהוגדר ע"י בילי קורגן, הסולן והרוח החיה בלהקה כ"החומה של דור האיקס". המודעות העצמית והשאפתנות הזאת מאוד לא חיננית בעיני, מה גם שלדעתי באלבום הזה אין יותר מ3 קטעים טובים, מה שקשה להגיד על החומה של פינק פלויד. בכלל לדעתי אותו דור X מדובר לא רצה כל כך שיגדירו אותו וינתחו אותו, בטח לא שיכתבו לו המנונים במכוון. הוא רק רצה שיעזבו אותו בשקט. מהרגע שיצא SIAMESE DREAM" היה נראה לי שמדובר במוצר מכוונן ומסוגנן מדי, מזויף ולא אותנטי, והדיכאון הזה של קורגן הסריח מיחסי ציבור בתקופה שבה דיכאון ושנאה עצמית היה הטרנד הלוהט הבא. לפחות קורט קוביין הלך עם הדיכאון שלו עד הסוף, מה שקשה להגיד על קורגן שהמשיך לשבת על ליטרת הבשר הרבה אחרי שחגיגות הדיכאון נגמרו.

גם הקליפים של הפאמפקינס עוררו בי קבס. קליפים אומנותים עם אמירה, כאילו מדובר ביצירות אומנות. באותו זמן התחיל להתפתח ז'אנר הקליפים האומנותים בניצוחם של ספייק ג'ונס ומישל גונדרי. אך בניגוד לקליפים היפיפים של ביורק למשל או פאטבוי סלים מאוחר יותר, הקליפים של הפאמפקינס לא אמרו לי כלום.

הלהיט מהאלבום הזה הוא Disarm שיר מלוקק שהחל את הטרנד הקצת מעצבן של שימוש בכלי מיתר בשירי רוק, מה שלעיתים העניק מימד עוצמתי לשירים בינוניים למדי (The Drugs Dont Work של הוורב למשל) ולעיתים סתם היה מעיק (כמה משיריו של אביב גפן בשנות ה90)

זה קצת מוזר שכמה חברים שלי מאוד אוהבים את הלהקה הזאת, ואלו אנשים עם טעם מוזיקלי דומה לשלי. מאיפה מגיע הבוז הזה שלי לפאמפקינס? אני לא יודע. אוכל להשוות את זה לאופן בו אני מתייחס לאנשים, וכיצד אדם אחד רוכש את אמוני והשני לא, כיצד חיוך אחד כובש אותי והשני נראה לי מזויף. שנים לאחר מכן הקשבתי לפאמפקינס ונדמה לי שהחמרתי איתם קצת. נכון, הם לא היו כובשים וכריזמטים כמו גאנס ומטליקה, הם לא גרמו לי הזדהות עם הכאב שלהם כמו נירוונה, אבל בסך הכל, מוזיקה לא רעה בכלל.

http://www.youtube.com/watch?v=QQtLoJlQD6E