האלבום הבולט של 1983 היה Synchronacity של להקת פוליס. סטינג וחבריו הוציאו אין ספור להיטים ברוח הרוק-ניו וויב-סקא שהיה פופלארי ביותר באותה תקופה. אבל אני רוצה דווקא להתמקד באחד היוצרים המרתקים והרב גוניים ביותר בכל תולדות הרוק, ואחד הזמרים האהובים עלי באופן אישי, הלא הוא טום וויטס. טום וויטס הכל את דרכו בראשית שנות ה70 באלבומים שסימנו אותו כאחד מגיבורי הפיאנו-רוק של התקופה לצד שמות כמו אלטון ג'ון ובילי ג'ואל. הרוק שלו היה אז רך ונוגע, לעיתים קצת קשה יותר משל החבר'ה שהוזכרו, אך בד"כ וויטס שמר על מנעד נמוך למדי כשהוא מייצר להיטים שקל להתחבר אליהם כמו I HOPE THAT I WONT FALL IN LOVE WITH YOU וROAD 69 . תקליטיו הזכירו פסנתרי פאבים, והוא הפליא בסיפוריו המעניינים לצד מוזיקה איטית וכואבת. ב1983 חל מפנה חשוב אצל וויטס- אלבומו Swordfishtrombones הוא הראשון שהופק באופן בלעדי על ידיו והתוצעה בהתאם- אלבום בועט, מחוספס, שילוב של בלוז ורוק עצבני לצד הבלדות שאיפינו אותו בעבר. וויטס זונח את הפסנתר שליווה אותו במהלך הקריירה לכלי מייתר וגיטרה חשמלית. השירים שלו נשמעים יותר ויותר כמו קברט הזוי והקול שלו, אוי כמה שהקול שלו שונה. אין שום זכר כמעט לוויטס של FRANK'S EARLY YEARS וCLOSING TIME. הוא צועק ולוחש בזעם, קולו קרוע ודומה לנהמה. השיר הפותח UNDERGROUND מסמל כבר מהאקורד הראשון את השינוי שחל אצל וויטס. אך למרות נסיונו למרוד בקהל מעריציו זהו אחד מאלבומיו המצליחים והפופולרים. המעריצים לא רק שלא מפנים לו גב, הם מחבקים אותו באהבה ומקבלים את וויטס החדש והקשוח שידע להמציא את עצמו במקום לשקוע בבנאליזציה הממוחזרת בה שקעו רבים מזמרי דורו.
Swordfishtrombones הוא כמעט פלא מבחינה שיווקית. בעולם בו MTV החל להשתלט על אוזני הקהל והמראה חשוב לעיתים יותר מהתוכן, בתקופה בה אפילו שועלים וותיקים כסטיבי וונדר והרולינג סטונס נפלו שדודים לסגנון הפופ המתקתק והמאוס של האייטיז, וויטס מצליח למצוא את הדרך שלו ולנצח בגדול. וזהו אולי קיסמו של וויסט, לעולם לא מתחשב בדעת הקהל אלא נאמן לדרכו שלו, אך במקביל מתאמץ ומשתדל להשתנות ולשנות.
וויטס המשיך בדרכו גם בשנים הבאות, כמוזיקאי, מלחין לסרטים ושחקן. החיבור שלו עם במאי הקולנוע ג'ים ג'רמוש הניב כמה פנינים נדירות. יצירתו ALICE בתחילת שנות ה2000 סימנה שוויטס ממשיך בדרכו הקשה, המפותלת והמרתקת לאוזן ולנשמה
אני נחשפתי לאלבום המדהים הזה ב86 או 7. זכרונות נפלאים של טיולים בשדירות רוטשילד בגשם מלווה בקול ובחיספוס שגרמו לי להרגיש שתל-אביב היא ניו יורק האמיתית.
השבמחקממש כיף לקרוא את הרשימות, גם אם לא מסכים תמיד.