באופן אירוני שנת 1977, השנה הראשונה בחיי היא אולי גם השנה שבה התחיל הסוף של המוזיקה אותה אני מחבב, וכך נוצר מצב שבו לא האזנתי בזמן אמת לרוב השירים שעיצבו את חיי ולא הייתי שותף למהפכות המוזיקליות והתרבותיות שחשתי חלק מהם, גם בדיעבד. בשנת 1977 הרוק המסורתי היה על סף מוות או כפראפרזה על משפטו המפורסם של פראנק זאפה "הוא לא מת אבל הוא מריח מוזר". להקות האיצטדיונים שהתנפחו עוד ועוד הרחיקו עצמם מהקהל, בעוד להקות אחרות ניסו גימיקים שונים ע"מ להתמודד עם תופעת הדיסקו שחירבה כל חלקה טובה. כך צמח ה"גלאם רוק" הססגוני למשל עם להקות כ"קיס", מוזיקה שההופעה בה חשובה לעיתים יותר מהמוזיקה עצמה. אלו שלהי שנות ה70, ובארה"ב ואירופה מתחילים להרגיש את השינוי. בקרוב יכנס ערוץ MTV שישנה את פני המוזיקה לנצח, הרפובליקנים בארה"ב והשמרנים בבריטניה יתפסו את המושכות, ותרבות הפופ תתפוס חלק מרכזי הרבה יותר בחיי היום יום.
על רקע כל זה קמה תנועת הפאנק, כמעט במקרה.חברי להקת ה"סקס פיסטולס" (פעם קראו להם בעברית "אקדחוני הסקס")
הם ג'וני רוטן, סטיב ג'ונס והמפורסם שבהם הבסיסט סיד ווישס היו חבורה של פרחחים שהגיעו מפרברי לונדון. תהייה זאת קלישאה להגיד כי המוזיקה סיפקה להם מפלט מעתיד מר ואכזר, אבל לפחות במקרה של ווישס גם המוזיקה לא ממש הגנה עליו. החבורה החלה להופיע בפאבים ומועדונים קטנים בלונדון שמרבית ההופעות פוצצו ונגררו לקטטות המוניות.לאחר שקונצרן המוזיקה EMI החתים את הפיסטולס ל2 אלבומים כוכבם זרח וב1977 יצא האלבום הראשון (והיחידי שלהם) .הפיסטולס באופן מקרי לחלוטין סימנו את קול המחאה של סוף שנות ה70, קול שתהודתו הגיע לכל העולם. המחאה נגד הממסד הבריטי השמרני והנפוח, נגד מוסד המלוכה הבריטי, נגד המיינסטרים בכללותו ובפרט נגד מוזיקת הרוק שהפכה באותם שנים לשבעה, מפונקת ומנופחת עד כדי גועל, עוררו הזדהות ויצרו תרבות נגד חדשה שניתן לראות את השפעותיה עד היום. לא בטוח שחברי הפיסטולס, רובם חסרי השכלה פורמלית ובעלי ידע מינימלי במוזיקה, ידעו את ההשלכות הללו במוזיקה שיצרו ובכל זאת הקרדיט שלהם- הם שינו את עולם המוזיקה, ואז נעלמו.
גורלם של חברי הפיסטולס נע בין רצח התאבדות והפיכה לסמל+סרט בכיכובו של גארי אולמן (סיד ווישס) להתמסחרות מוחלטת והלחנת ג'ינגלים לסבונים (רוטן) כך או כך לנו תישאר שנת 77
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה