יכולתי לבחור באלבומו של מייקל ג'קסון "THRILLER" שיצא באותה שנה ושינה את עולם המוזיקה לחלוטין אבל בחרתי דווקא באלבום קטן יותר ששינה את עולמי לא פחות. בתחילת שנות ה80 מוזיקת הרוק, והרוק הכבד בפרט מצאה את עצמה בצומת דרכים. לקהל נמאס לשמוע רוק גיטרות אגרסיבי אך מאידך להקות רוק פומפוזיות שהשתמשו בהופעה שלהם למנף את עצמם הצליחו ובגדול. להקות כמו DEF LEPPARD, VAN HALEN ו Motley Crue טשטשו את הגבול בין פופ לרוק. אומנם הלהקות הללו עשו רוק חזק, כבד ואיכותי, אך מבחינת המילים (הרבה הטיות של המילה BABY וGIRL) וההופעה (שיער ארוך מטופח ובגדי רוק) לא היה שם הרבה תחכום. לעומתם בלטה איירון מיידן, להקה שהוקמה באמצע שנות ה70 והמוזיקה שלה הזכירה לי בכל אופן יותר מכל את האם הרוחנית של הרוק הכבד- בלאק סבאת'. תחילת ימי הלהקה לא בישרו טוב כאשר היא מחליפה סולנים וחברי להקה ללא הרף ואיננה שומרת על יציבות. אם זאת הלהקה ביססה קהל מעריצים לא קטן בעיקר בקרב אנשי הפריפרייה באי הבריטי. הלהקה הגיע לקרקע מוצקה ב1981 עם הגעתו של הסולן ברוס דיקנסון לאחר שנפטרו מהסולן הפרוע וחסר המעצורים פול דיאנו.ב1982 יצא
THE NUMBER OF THE BEAST אלבומם הטוב ביותר לטעמי. האלבום מכיל כמה יצירות מופלאות כמו RUN TO THE HILLS - שיר שלמעשה מדבר אולי לראשונה בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית על האסון שקרה לעם האינדיאני באמריקה מתחילת ההתיישבות שם ועד היום. שיר הנושא מושפע כמו שירים אחרים של הלהקה מסרט אימה. מיידן משאירים את הקמע שלהם אדי על העטיפה הססגונית שהפעם הוא נראה כשולט בשטן כבמריונטה (מעניין, האם מטאליקה חיקו את הרעיון בעטיפה שלהם MASTER OF PUPPETS שנתיים מאוחר יותר?) המוזיקה של מיידן נשארת מתוחכמת, מלאת סולואים וריפים חזקים, שכבות של גיטרות לצד קטעים ווקלים עמוקים וטובים.
לאחר אלבומם המצליח מיידן הוציאו תקליטי מופת נוספים כמו "SOMEWERE IN TIME" וSEVES SON OF THE SEVEN SON . לאחר אלבומם המצליח ביותר FEAR OF THE DARK ב1992 עזב דיקנסון את הלהקה והיא החלה להתדרדר. א בשנות ה90 הם הופיעו בארץ ללא דיקנסון ועם סולן אלמוני למדי מול אולם חצי ריק. לאחר מכן חזר דיקינסון אבל זה לא היה אותו הדבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה