האמת, אף פעם לא הבנתי את הקרב המוזר בין להקות הבריטפופ (אז לא קראו להם כך) ה"סמית'ס", וה"קיור" באמצע/סוף שנות ה90. המוזיקה שלהם לא ממש דומה, ויש יגידו שאפילו מנוגדת: בעוד הסמית'ס שרים שירים עצובים עם מוזיקה שמחה, הקיור (בתחילת דרכם לפחות) שרו שירים שמחים עם מוזיקה עצובה. בקרב הזה אפשר להגיד שהקיור ניצחו. הם המשיכו להתקיים גם אחרי שנות ה80 (עד היום למעשה) והשירים שלהם הפכו לקלאסיקה של ממש, מה שקשה להגיד על הסמית'ס שרוב האלבומים שלהם מוכרים בעיקר אצל מי שגדל באותה תקופה.
אז אני לא גדלתי אז, לא הייתי נער מתבגר שמזדהה עם THERE'S A LIGHT THAT NEVER GOES OUT לאחר אהבה חזקה כמוות, ולא הזדהתי עם דמותו השנויה במחלוקת של הסולן מוריסיי והמסרים להם הטיף (בראשם- צמחונות). את הסמית'ס גיליתי בגיל מאוחר יחסית אבל איכשהו הכנות בשירים שלהם תפסה אותי. הרבה מדברים על החיבור הנדיר- מוריסיי/ג'וני מאר, בשבילי המילים עושות את העבודה.
האלבום היה הרביעי במספר לסמית'ס, לאחר שורה של אלבומים מצליחים ונועזים שטילטלו את הרוק הבריטי. את הופעת הבכורה שלו בטלוויזיה עשה מורסיי כשהוא אוחז זר גלדיולות במקום מקרופון. מהרגע הראשון היה ברור ששום דבר לא יהיה אותו דבר, והוא לא היה. הסמית'ס טילטלו את הממלכה הבריטית השמרנית בכנות זועמת ומכה כפטיש חמש קילו על הראש. על מה לא דיברו- על הומוסקסואליות (סטייה מינית עד סוף שנות ה80) ,צמחונות, עוולות המשטר, שנאה עצמית ודימוי עצמי נמוך עד כדי תיאוב ומחשבות אובדניות, כל זה עטוף בפופ מתוק ושירה באוקטבות גבוהות במיוחד. ואולי זה היה קסמם, הניגוד בין המנגינה הקצבית והפופית למסרים הקשים.
בשבילי כמי שעבר בשנים הללו את שנות הטיפשעשרה, הם ודוראן דוראן היו החשובים ביותר. למרות שהיו עוד רבים וטובים.
השבמחקהאלבום שלהם המועדף עלי ביותר הוא strage ways here we come. לצערי הם התפרקו לפני שהצליחו לפרק את המיינסטרים של הרוק. התפרקו מוקדם מדי וחבל.
בכבל מקרה יופי של רעיון לעשות בלוג של אלבומים ששינו חיים.