1985- Dire Straits Brothers In Arms

מעבר להיותו אלבום מופת במוזיקה הפופולרית, BROTHERS IN ARMS עשה היסטוריה לא קטנה בכך שהיה לאלבום הראשון שהופץ באופן מסחרי על גבי קומפקט דיסק. המכשיר החדש שנכנס מספר שנים קודם לכן לשוק האמריקאי סימן את השינוי הכלכלי וגם החברתי שחל בשנות ה80. העולם עבר בהדרגה מאנלוגי לדיגיטלי כאשר לראשונה המונופול של חברות התקליטים נסדק במידה מסוימת כאשר לאדם הממוצע ניתנה ההזדמנות לצרוב את הדיסקים ולא לרכוש אותם בכספו המלא. הצליל של הCD היה נקי יותר, מהונדס יותר, ואיכותי יותר, אבל גם הרבה פחות חי ונושם מצלילי פטיפון. תוך מספר שנים המכשיר הזה יכבוש את העולם ותקליטי הוויניל יהיו נחלתם של מטורפים לדבר בלבד. האלבום של דייר סטרייטס התאים ככפפה ליד לכניסתו של המדיום החדש. הסאונד של התקליט כאילו הומצא בשביל הקומפקט דיסק- נקי, מהונדס טכנית, מדויק ויש יגידו עתידני משהו. גם הנגינה של חברי הלהקה מחושבת ומדוקדקת למדי. מהריף הראשון בשיר הפותח SO FAR AWAY אפשר לקלוט שמדובר באלבום פולחן, כזה שיתפוס אותך בכל שיר מחדש. יש נטייה לחשוב שדייר סטרייטס וBROTHERS בפרט מייצרים רוק מחושב ונטול רגש, ושעם הטכנולוגיה והקדמה נאבד איזה ניצוץ של אמת במוזיקה שלהם. אני לא חושב כך- לדעתי החבורה הבריטית (לא יאמן שהם בריטים, הצליל שלהם נשמע כל כך אמריקאי) הצליחה דווקא בגלל שהשכילה לשלב את הטכנולוגיה עם לא מעט נשמה. האלבום, מיותר לציין הפך לאחד המצליחים בהיסטוריה, וכמעט כל שיר שיצא ממנו הפך ללהיט היסטרי. החיבור של דייר סטרייטס עם MTV בשנותיו הראשונות הניב כמה מהקליפים המשמעותים בתולדות הערוץ ובראשם הקליפ הנהדר MONEY FOR NOTHEING ששילב לראשונה אנימציית תלת מימד ווידאו (במבט לאחור זה נראה קצת מיושן ופרימיטיבי אבל עדיין קלאסיקה).

מארק נופלר מנהיג הלהקה הוא חדשן בלתי נלאה, אבל MONEY FOR NOTHING שסימן את המעבר של עולם המוזיקה לעולם הדיגיטלי הוא גם שירת הברבור של נופלר. אלבומם הבא ON EVERY STREET לא זכה להצלחת הענק של ARMS והיה לאלבומם האחרון.

http://www.youtube.com/watch?v=im2SoltmZEc

1984 BRUCE SPRINGSTEEN-BORN IN THE USA

לכל רוקיסט מסוגו של ספרינגסטין יש נקודת השקה היסטורית בה הוא מוצא את הקהל הרחב והיצירה האישית שלו, שפעם דיברה לקהל מצומצם יחסית, מצליחה איכשהו להגיע לכלל האוכלוסייה ולהפוך לקאנון של ממש. לפעמים מדובר בשינוי מוזיקלי של הזמר שהופך למיינסטרימי ונגיש יותר לקהל (אהוד בנאי בתקליט הרביעי שלו "עוד מעט"למשל) לעתים החיבור הוא פוליטי/חברתי וקורה כאשר הזמר מבטא את רוח התקופה (שלום חנוך ב"מחכים למשיח), לעתים מדובר במערכת שיווק מוצלחת שפוגעת היכן שנכשלו תקליטיו הקודמים (הפוג'יז למשל באלבומם השלישי THE SCORE) ולעתים זה קורה במקרה, בגלל אוסף של נסיבות שלא ממש קשורות ליוצר. נדמה כי במקרה של ספרינגסטין הצלחת BORN IN THE USA היא תוצאה של כל הסיבות הללו ביחד. מאמצע שנות ה70 ספרינגסטין היה ונשאר רוקר בועט אמיתי ונוקב שלא מהסס להגיד את דעתו ולחשוף עצמו ברבים. סגנונו המחוספס אך לא כבד מדי התאים בול לטעם האמריקאי. אך נדמה שב1984 הוא הצליח להתחבב על כל קשת הטיפוסים והדמויות בחברה האמריקאית ובעולם כולו בעצם ולהפוך לקונצנזוס. שיר הנושא למשל הוא דוגמה טובה- השיר שמילותיו המתריסות מבקרות בחריפות את האתוס האמריקאי ומדברות בין השאר על דמות הגיבור האמריקאי המזויפת, אותו גיבור עשוי ללא חת שלבסוף הופך לקורבן של ההירואיות אותה הוא מנסה לייצג ונשלח להלחם ב"מלוכסני ויאטנם". אפשר לשייך את השיר הזה לטראומת מלחמת וייאטנם שמצאה ביטוי באמצע שנות ה80 (בדומה אולי לטראומת מלחמת לבנון הראשונה שמצאה ביטוי בתרבות הישראלית בשנות ה2000) אך למעשה המסר הוא גדול מכך. אף על פי כן השיר נתפס כפטריוטי והמסר שהתקבל אצל חלק מהקהל הוא הפוך דווקא- קידוש האתוס האמריקאי. השיר אף אומץ במערכת הבחירות של רונלד רייגן, אייקון אמריקאי נוסף (כזכור שחקן הוליוודי, נתפס כסוג של מאצ'ו קשוח וגברי ומצד שני קפיטליסט כוחני) שהשתמש בשיר בכנסיו השונים למורת רוחו של ספרינגסטין. בכלל האלבום כולו הוא סוג של סיכום מסעו של ספרינגסטין בארה"ב לאורך חייו. השיר MY HOMETOWN הוא ביטוי נוסף לכך- סיפור על ילדותו בניו ג'רסי, מדינה המבטאת את האמריקנה באופן מושלם: קרובה לניו יורק אבל לא ממש, עיירות מהגרים, מתח בין גזעי ובעיות אבטלה קשות. להיט נוסף מהאלבום GLORY DAYS מספר על אביו שפוטר בגיל 50 והתקשה למצוא עבודה. האווירה היא של אמריקה השנייה, אנשים קשיי יום המתקשים להתפרנס וחיים בין מועדון ביליארד למפעל. אמריקה שונה מזאת שאנו מכירים מסרטים ומנאומיו של רייגן .

ספרינגסטין הצליח למצוא את נקודת ההשקה בין היותו מבקר מתריס של החברה האמריקאית לבין מוזיקת רוק אמצע הדרך סוחפת וקליטה. ב85 ספרינגסטין הוא הבוס של עולם הרוק. מאוחר יותר התקשה לשחזר את ההצלחה אך מעריציו הרבים שמרו לו אמונים.

http://www.youtube.com/watch?v=6vQpW9XRiyM

1983 Tom Waits Swordfishtrombones

האלבום הבולט של 1983 היה Synchronacity של להקת פוליס. סטינג וחבריו הוציאו אין ספור להיטים ברוח הרוק-ניו וויב-סקא שהיה פופלארי ביותר באותה תקופה. אבל אני רוצה דווקא להתמקד באחד היוצרים המרתקים והרב גוניים ביותר בכל תולדות הרוק, ואחד הזמרים האהובים עלי באופן אישי, הלא הוא טום וויטס. טום וויטס הכל את דרכו בראשית שנות ה70 באלבומים שסימנו אותו כאחד מגיבורי הפיאנו-רוק של התקופה לצד שמות כמו אלטון ג'ון ובילי ג'ואל. הרוק שלו היה אז רך ונוגע, לעיתים קצת קשה יותר משל החבר'ה שהוזכרו, אך בד"כ וויטס שמר על מנעד נמוך למדי כשהוא מייצר להיטים שקל להתחבר אליהם כמו I HOPE THAT I WONT FALL IN LOVE WITH YOU וROAD 69 . תקליטיו הזכירו פסנתרי פאבים, והוא הפליא בסיפוריו המעניינים לצד מוזיקה איטית וכואבת. ב1983 חל מפנה חשוב אצל וויטס- אלבומו Swordfishtrombones הוא הראשון שהופק באופן בלעדי על ידיו והתוצעה בהתאם- אלבום בועט, מחוספס, שילוב של בלוז ורוק עצבני לצד הבלדות שאיפינו אותו בעבר. וויטס זונח את הפסנתר שליווה אותו במהלך הקריירה לכלי מייתר וגיטרה חשמלית. השירים שלו נשמעים יותר ויותר כמו קברט הזוי והקול שלו, אוי כמה שהקול שלו שונה. אין שום זכר כמעט לוויטס של FRANK'S EARLY YEARS וCLOSING TIME. הוא צועק ולוחש בזעם, קולו קרוע ודומה לנהמה. השיר הפותח UNDERGROUND מסמל כבר מהאקורד הראשון את השינוי שחל אצל וויטס. אך למרות נסיונו למרוד בקהל מעריציו זהו אחד מאלבומיו המצליחים והפופולרים. המעריצים לא רק שלא מפנים לו גב, הם מחבקים אותו באהבה ומקבלים את וויטס החדש והקשוח שידע להמציא את עצמו במקום לשקוע בבנאליזציה הממוחזרת בה שקעו רבים מזמרי דורו.

Swordfishtrombones הוא כמעט פלא מבחינה שיווקית. בעולם בו MTV החל להשתלט על אוזני הקהל והמראה חשוב לעיתים יותר מהתוכן, בתקופה בה אפילו שועלים וותיקים כסטיבי וונדר והרולינג סטונס נפלו שדודים לסגנון הפופ המתקתק והמאוס של האייטיז, וויטס מצליח למצוא את הדרך שלו ולנצח בגדול. וזהו אולי קיסמו של וויסט, לעולם לא מתחשב בדעת הקהל אלא נאמן לדרכו שלו, אך במקביל מתאמץ ומשתדל להשתנות ולשנות.

וויטס המשיך בדרכו גם בשנים הבאות, כמוזיקאי, מלחין לסרטים ושחקן. החיבור שלו עם במאי הקולנוע ג'ים ג'רמוש הניב כמה פנינים נדירות. יצירתו ALICE בתחילת שנות ה2000 סימנה שוויטס ממשיך בדרכו הקשה, המפותלת והמרתקת לאוזן ולנשמה

http://www.youtube.com/watch?v=xvS5JKZ5GCk&feature=related

1982- IRON MAIDEN THE NUMBER OF THE BEAST

יכולתי לבחור באלבומו של מייקל ג'קסון "THRILLER" שיצא באותה שנה ושינה את עולם המוזיקה לחלוטין אבל בחרתי דווקא באלבום קטן יותר ששינה את עולמי לא פחות. בתחילת שנות ה80 מוזיקת הרוק, והרוק הכבד בפרט מצאה את עצמה בצומת דרכים. לקהל נמאס לשמוע רוק גיטרות אגרסיבי אך מאידך להקות רוק פומפוזיות שהשתמשו בהופעה שלהם למנף את עצמם הצליחו ובגדול. להקות כמו DEF LEPPARD, VAN HALEN ו Motley Crue טשטשו את הגבול בין פופ לרוק. אומנם הלהקות הללו עשו רוק חזק, כבד ואיכותי, אך מבחינת המילים (הרבה הטיות של המילה BABY וGIRL) וההופעה (שיער ארוך מטופח ובגדי רוק) לא היה שם הרבה תחכום. לעומתם בלטה איירון מיידן, להקה שהוקמה באמצע שנות ה70 והמוזיקה שלה הזכירה לי בכל אופן יותר מכל את האם הרוחנית של הרוק הכבד- בלאק סבאת'. תחילת ימי הלהקה לא בישרו טוב כאשר היא מחליפה סולנים וחברי להקה ללא הרף ואיננה שומרת על יציבות. אם זאת הלהקה ביססה קהל מעריצים לא קטן בעיקר בקרב אנשי הפריפרייה באי הבריטי. הלהקה הגיע לקרקע מוצקה ב1981 עם הגעתו של הסולן ברוס דיקנסון לאחר שנפטרו מהסולן הפרוע וחסר המעצורים פול דיאנו.ב1982 יצא THE NUMBER OF THE BEAST אלבומם הטוב ביותר לטעמי. האלבום מכיל כמה יצירות מופלאות כמו RUN TO THE HILLS - שיר שלמעשה מדבר אולי לראשונה בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית על האסון שקרה לעם האינדיאני באמריקה מתחילת ההתיישבות שם ועד היום. שיר הנושא מושפע כמו שירים אחרים של הלהקה מסרט אימה. מיידן משאירים את הקמע שלהם אדי על העטיפה הססגונית שהפעם הוא נראה כשולט בשטן כבמריונטה (מעניין, האם מטאליקה חיקו את הרעיון בעטיפה שלהם MASTER OF PUPPETS שנתיים מאוחר יותר?) המוזיקה של מיידן נשארת מתוחכמת, מלאת סולואים וריפים חזקים, שכבות של גיטרות לצד קטעים ווקלים עמוקים וטובים.

לאחר אלבומם המצליח מיידן הוציאו תקליטי מופת נוספים כמו "SOMEWERE IN TIME" וSEVES SON OF THE SEVEN SON . לאחר אלבומם המצליח ביותר FEAR OF THE DARK ב1992 עזב דיקנסון את הלהקה והיא החלה להתדרדר. א בשנות ה90 הם הופיעו בארץ ללא דיקנסון ועם סולן אלמוני למדי מול אולם חצי ריק. לאחר מכן חזר דיקינסון אבל זה לא היה אותו הדבר.

http://www.youtube.com/watch?v=K7ToNJHgp-w

1981 Duran Duran- Duran Duran

טוב האמת ששנת 1981 היתה שנה די גרועה מבחינה מוזיקלית. העולם התנתק מצלילי הרוק והדיסקו של שנות ה70 והתפנה לעשור המצועצע וחסר הטעם ביותר במאה ה20. צלילי הפופ עם הסינטיזייר השתלטו על האוזן ואפילו שועלי רוק וותיקים כמו הרולינג סטונס נכנעו לסגנון הסכרני והמלוקק. האווירה הפוליטית בארה"ב ואירופה תרמה לא מעט לכך. ב1981 רייגן נכנס לבית הלבן ומרגרט' תאט'צר מבססת את מעמדה בבריטניה כאישה החזקה בעולם,לאחר נאום בו היא מבהירה לאומה "הליידי לא פונה" בהתייחסה לרפורמות כלכליות ליברליות שהוצעו לה והיא דחתה על הסף. העולם נעשה קפיטליסטי יותר, אכזרי יותר, אך במידה רבה חלום האפשרויות הבלתי מוגבלות קורם עור וגידים כאשר הכלכלה החופשית מאפשרת צמיחה מטאורית של אנשים רבים, חלקם כאלו שהגיעו מהתחתית. גיבורי התרבות החדשים נראים במידה רבה כאילו יצאו מאיזה שהיא אגדה- נוצצים, עשירים ובעלי כריזמה וכח. לתוך כך זה הלהקה הבריטית "דוראן דוראן" מתאימה ככפפה. יש אומרים כי זוהי להקת הבנים הראשונה- חבורה של יפיופים השרים פופ קליל וקליט. למעשה יש הבדל רב בין "דוראן דוראן" ללהקות הבנים שיבואו מאוחר יותר- קודם כל המעורבות שלהם בתכנים שיצרו הוא הרבה יותר גדול מכל אותם אמנים שנתמכו ע"י חברות תקליטים ומפיקים שעשו כמעט הכל בישבילם. חברי הלהקה ובראשם סיימון לה בון כתבו והלחינו את מרבית שירם והם מבוססים בד"כ על החוויות האישיות שלהם. בנוסף אם מביטים טוב על התכנים הללו מגלים שמרבית מהשירים עוסקים בנושאים עמוקים יותר משניתן לצפות, ובמפתיע עוסקים גם במד"ב, אקולוגיה, ועוד נושאים מגוונים, בהחלט לא כמו קטעים של "טייק דאת".
גם הקליפים של החבורה מושקעים ומלאי מחשבה, וניתן לראות שחברי הלהקה היו מעורבים גם ביצירתם. כך למשל הסרט "PLANET EARTH" שהוא בעצם אוסף של קליפים הסובב סביב סיפור על השתלטות חייזרים על כדוה"א, ומהווה בעצם גירסת וידאו לאופרת רוק. באלבום יש אפילו קטע אינסטרומנטלי- דבר חריג באלבומי פופ של התקופה, שלא לדבר על אלבומים של להקות בנים טיפוסיות. (אגב נקרא "תל אביב" כמחווה לעיר החביבה על לה בון בזמן שהתנדב בקיבוץ)
נשמע כאילו אני מנסה לסנגר על האלבום הזה ולהתנצל יותר מאשר להמליץ עליו ובצדק. זהו לא אלבום מושלם, קשה לי להגיד שהוא אפילו שינה את חיי, אבל ביבול הדל של 1981 זה מה יש.

http://www.youtube.com/watch?v=gudEttJlw3s

1980 AC/DC BACK IN BLACK

מוות של חבר להקה הוא לא פעם גורם מיידי להפסקת הפעילות שלה, או לפחות להתדרדרותה האמנותית/מסחרית. כך היה בלהקות "קווין", THE WHO ואפילו לד זפלין האגדית. במקרה של להקת הרוק האוסטרלית AC/DC מותו של המתופף בון סקוט לא רק שלא הפיל את הלהקה, הוא הרים אותם למעלה. לאחר מותו ב1980 הוציאה הלהקה את אלבומם המצליח ביותר ואחד המצליחים בכל הזמנים BACK IN BLACK. במבט ראשון נדמה כי AC/DC הם להקה שבה הלוק חשוב יותר מהכל. זה מתחיל בתלבושות המוקפדות- תלבושת דמויית בית ספר בריטי יוקרתי בשילוב קסקט אותם לובשים חברי הלהקה.עטיפת האלבום, שחורה לגמרי היא קריצה אולי לאלבום הלבן של הביטלס אך מזמן הפכה לקלאסיקה בפני עצמה ומושא לחיקוי (בין השאר ע"י מטאליקה שהוציאו ב1992 את "האלבום השחור"). אך במבט מדוקדק מגלים שיש בלהקה הזאת חיות ומוזיקה מלאת נשמה ואנרגיה שקשה למצוא בלהקות אחרות. ההופעות של AC/DC כבר מזמן קיבעו את מעמדם בהיכל התהילה של ההופעות החיות הטובות בעולם. עם שירים כמו BACK IN

BLACK וYOU SHOOK ME ALL NIGHT LONG

האלבום הוא פשוט פצצת אנרגיה מתפרצת. למרות כל המניירות AC/DC מוכיחים שלא צריך הרבה בשביל למכור תקליטים- פשוט לעשות מוזיקה טובה, אותנטית וסוחפת. בניגוד ללהקות רוק אחרות באותה תקופה שאיבדו את דרכם וחיפשו גימיקים שונים AC/DC פשוט עושים רוק אפקטיבי וחכם, משולב בבלוז וR&B שהם מיסודות הרוקנרול. 2 האחים אגנום ומלקולם יאנג הגיעו לאוסטרליה מסקוטלנד (אולי משם התלבושת) . את השם היחודי ללהקה נתנו בעקבות מפגש עם שקע חשמלי (השם מתאר מתח חשמלי, אם כי זכה לכמה פרשנויות, ביניהם הצעה כי הלהקה מכוונת לקהל הגייז) ב1974 הצטרף המתופף/זמר בון סקוט ללהקה ויחד הם התחילו לבנות את הלהקה עם להיטים כמו LONG WAY TO THE TOP. בשנים הללו הצליל של AC/DC היה רוק/בלוז (אלוהים כמה סלאשים יש במאמר הזה) בסיסי למדי. ב1980 כאמור מת בון סקוט מתאונת דרכים, והלהקה המציאה את עצמה מחדש. הצליל שלהם נעשה בועט יותר, אגרסיבי וחי.

במהלך השנים עברה הלהקה תהפוכות רבות כאשר נגנים שונים מצטרפים ועוזבים את הלהקה ורק הבסיס של האחים האוסטרלים יאנג נשאר. שלושים ומשהו שנה מהווסדם, האחים יאנג עדיין מקפצים על הבמות ומלהיבים את ההמון כאילו אין מחר.

http://www.youtube.com/watch?v=Bomv-6CJSfM

1979-פינק פלויד: החומה

ב1977 רוג'ר ווטרס, מנהיג להקת "פינק פלויד" מצא את עצמו בדילמה קשה. היה זה בעיצומו של מסע ההופעות IN THE FLASH שליווה את אלבומם העשירי של הלהקה "ANIMALS" אלבום נהדר אך מורכב למדי וקשה לעיכול בגלל המסרים הקשים שהוא מפנה לציבור. דומה היה כי ווטרס ולהקתו נמצאים בצומת דרכים. שנתיים בלבד לאחר אלבומם המצליח ביותר THE DARK SIDE OF THE MOON נראה כי ללהקה אין יותר לאן לעלות ולאן לשאוף. DARK SIDE העמיד רף כל כך גבוה שכמעט בלתי אפשרי לחצותו, הן מבחינת הצלחתו והן מבחינת ההישגים המוזיקלים וההפקתים הכבירים שלו. במהלך אותו סיבוב הופעות הגיעה הלהקה למונטריאול. מפגש טראומתי עם חבורת מעריצים חוליגנים הוביל את ווטרס לאקט אלים בו ירק לאחד המעריצים בפניו. המוזיקה של רוג'רס וחבריו הפכה לגדולה מדי, מנופחת מדי, יומרנית ורחוקה מהמטרות המקוריות של חברי הלהקה. הם שינו את פני המוזיקה ועתה נותר רק לשאול - לאן אנו ממשיכים מכאן?

רוג'רס התכנס וחשב והגיע למסקנה שעליו לעשות את אלבום הרוק הגדול ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. בתחילה הוא חשב עליו כאלבום סולו, כזה שיעזור לו לפרוץ קדימה בקריירה עצמאית, אך העלויות הגבוהות אילצו אותו להמשיך לשתף פעולה עם ההרכב המצליח. בזמן ההקלטות ניכר אופיו הפרפקציוניסטי ,מגלומני והדורסני של ווטרס. הוא פיטר את ריצ'ארד רייט, הקלידן האגדי של פלויד מיום הקמתה, והמשיך להתעמר בחברי ההרכב בניסיון להגיע לשלמות בכל מחיר. האלבום הוא למעשה סוג של אופרת רוק- ז'אנר שלא ממש הצליח במשך השנים שכן מדובר בסוג של מוטציה בעלת ניגוד אינטרסים-מצד אחד הרוק שמיסודו הוא רזה, פרוע ומאולתר והאופרה- מנופחת, מדוקדקת ומחושבת. החיבור הזה צלח בעיקר ב2 מקרים: "טומי" של THE WHO והחומה, ולדעתי בשני המקרים הללו הלהקות השכילו לייצר אלבומים שבהם הסיפור חזק, החיבור בין השירים חזק אבל ישנם גם כמה קטעים שעומדים בפני עצמם. הסיפור ב"חומה" מעורפל ונתון לפרשנות: גיבור האלבום הוא פינק, כוכב רוק המכור לסמים (כנראה בן דמותו של ווטרס) הסובל מטראומות שונות מהילדות כולל אם תובענית, אב שנהרג במלה"ע השנייה וכמובן מערכת החינוך הנוראית. כל אלו הם עוד "לבנות בחומה" הגורמות לבידוד נפשי של פינק מהעולם החיצון. גירושיו מאשתו הם הלבנה האחרונה בחומה וכעת הוא מבודד לגמרי. מכאן מתחילה עלילה חדשה, ספק מטאפורית ספק אמיתית המגוללת את הזיותיו של פינק או שמה זוהי המציאות (ביננו מה זה משנה) ובה פינק משתגע, הופך לדיקטטור ומוביל את מעריציו למלחמה עקובה מדם, בסופה הוא מועמד/מעמיד את עצמו למשפט בו הוא סוגר חשבון עם דמויות מעברו שסוגרים חשבון איתו. בסופו של המשפט פינק שובר את החומה. כמובן שניתן לתת פרשנויות שונות לסיפור הזה בהם ביקורת חברתית, תרבותית ועוד, ניתן גם לחבר את כל זה לשינויים שעברה אנגליה באותן שנים, בהם עליית מרגרט תאטצ'ר והמפלגה השמרנית לשלטון והמצב החברתי/כלכלי הרעוע בבריטניה.

כך או כך האלבום הפך להצלחה מסחררת, ונותר עד היום אחד מ10 האלבומים המצליחים בהיסטוריה. הלהקה יצאה למספר הופעות מצומצם שנחל כישלון כלכלי גדול למרות הצלחתו וזאת בשל העלויות העצומות של המופעים המגלומנים, שכללו בנייה של חומה בגודל מלא על החומה! ב1982 יצא הסרט "החומה" בבימויו של אלן פרקר. ווטרס היה מעורב כהרגלו עד העצם בהפקה.

"החומה" היה לשירת הברבור של ווטרס ב"פינק פלויד" . לאחר יותר מ15 שנה של יצירה משותפת נפרדו דרכם, ואלבומם הבא THE FINAL CUT היה אלבומם המשותף האחרון של ווטרס והפלוידס. בשנים לאחר מכן החבורה עסקה בסיכסוכים ומחלוקות משפטיים על השימוש במותג "פינק פלוייד". בעוד דיוויד גילמור, הכוח המניע השני בלהקה תפס פיקוד (בדיוק כפי שווטרס עצמו תפס פיקוד ב1967 לאחר עזיבתו של המייסד והסולן הראשון סיד בארט) והוציא כמה אלבומים לא רעים אך נחותים בהרבה מיצירות המופת של הלהקה בשנות ה70. ווטרס מצידו העלה מחדש את המופע ללא שיתוף חבריו ללהקה אך עם מיטב כוכבי התקופה ב1989 בברלין, בסמוך להתמוטטות החומה המפרידה בין גרמניה החדשה לישנה, זאת שלקחה ממנו את אביו, ובציפייה לעתיד מבטיח במזרח אירופה ובעולם כולו.

http://www.youtube.com/watch?v=M_bvT-DGcWw

1978-Rush: Hemispheres

בתכנית האלמותית "סוף עונת התפוזים" שואל המראיין יואב קוטנר את המלחין הותיק יוני רכטר על תקופתו בלהקות בהם היה שותף אחרי תקופת כוורת,להקות כגון "14 אוקטבות" שהושפעו מגל ה"רוק המתקדם" שהיה פופלארי באותן ימים וכלל להקות כמו ג'נטל ג'איינט, קינג קרימזון וכמובן פינק פלויד. "אז קראנו לזה רוק מתקדם" אומר רכטר "אבל לא ממש ברור לי לאן הוא מתקדם".

המונח הזה (באנגלית אגב הוא נשמע קצת פחות יומרני "PROGRESIVE") לא ממש ברור וקשה לשים את קווי היסוד הסגנונים המאחדים את כל אותן להקות, מה גם שלקלחת מוסיפים לעיתים את ג'נסיס (הראשונה עם פיטר גבריאל לא הפופית של פיל קולינס), ואפילו את KISS. בכל אופן כנראה שהכוונה היתה ללהקות שלקחו את הרוק צעד אחד קדימה, שילבו בו אלמנטים שונים מז'אנרים אחרים (ג'טרו טול למשל ששילבו כלי נשיפה שונים) לעיתים רבות הלהקות הללו יצרו אלבומי קונספט או אופרות רוק והשירים שלהם דמו ליצירות קלאסיות ארוכות ומורכבות, חלקם חולקו לקטעים שונים.

הייתה ביקורת לא קלה על הלהקות הללו. היו כאלו שטענו שהרוק המתקדם התרחק למעשה מהרוק הבסיסי הישן והטוב. יש שאומרים שאף הביא למותו של הרוק ועלייתם של ז'אנרים נחותים כביכול כדיסקו, פופ ופאנקי. גם בתוך עולם הרוק היתה ריאקציה נגד אותם להקות פומפוזיות ויומרניות והמפורסמת בהם היא מהפכת הפאנק (עליה נכתב בפוסט הקודם).

בתוך כל זה מעניין לראות את המסע של להקת RUSH הקנדית שהתחילה את דרכה כלהקת רוק סטנדרטית באמצע שנות ה70 ועברה ליצירות מורכבות יותר בסוף העשור ההוא. אלבומה הרביעי HEMISPHERES הוא כבר יצירה מורכבת, מאתגרת ולפרקים גם יומרנית, אך תמיד מרתקת. בדומה לאלבום המופת שלהם 2112, RUSH נותנים באלבום זה 2 קטעי קונספט המחולקים לתתי פרקים, אחד מהם הוא אינסטרומנטלי לגמרי. כמו כן אפשר למצוא כאן את אחד השירים הטובים והמפורסמים שלהם "THE TREES" . ראש לא מפחדים לעסוק בנושאים לא קונוונציונלים הלקוחים מעולם הפנטזיה והמד"ב, מרהיבים בסולואים גיטרה וריפים מדהימים ומשלבים באלבום הזה ווירטואזיות, עושר מוזיקאלי המושפע גם ממוזיקה קלאסית וספרדית, ולא מעט רגש. מאוחר יותר, בשנות ה80, נכנעים חברי RUSH לצליל הסינטיסייזר המתכתי והממוחשב ששטף את העולם, ומאבדים מעט מהניצוץ המכושף של שנות ה70. ב1978- הם בשיאן.

http://www.youtube.com/watch?v=UWHEcIbhDiw

בפעם הבאה- 1979- פינק פלוייד "החומה"

שנת 1977 Never mind the bollocks, Here's the Sex Pistols

באופן אירוני שנת 1977, השנה הראשונה בחיי היא אולי גם השנה שבה התחיל הסוף של המוזיקה אותה אני מחבב, וכך נוצר מצב שבו לא האזנתי בזמן אמת לרוב השירים שעיצבו את חיי ולא הייתי שותף למהפכות המוזיקליות והתרבותיות שחשתי חלק מהם, גם בדיעבד. בשנת 1977 הרוק המסורתי היה על סף מוות או כפראפרזה על משפטו המפורסם של פראנק זאפה "הוא לא מת אבל הוא מריח מוזר". להקות האיצטדיונים שהתנפחו עוד ועוד הרחיקו עצמם מהקהל, בעוד להקות אחרות ניסו גימיקים שונים ע"מ להתמודד עם תופעת הדיסקו שחירבה כל חלקה טובה. כך צמח ה"גלאם רוק" הססגוני למשל עם להקות כ"קיס", מוזיקה שההופעה בה חשובה לעיתים יותר מהמוזיקה עצמה. אלו שלהי שנות ה70, ובארה"ב ואירופה מתחילים להרגיש את השינוי. בקרוב יכנס ערוץ MTV שישנה את פני המוזיקה לנצח, הרפובליקנים בארה"ב והשמרנים בבריטניה יתפסו את המושכות, ותרבות הפופ תתפוס חלק מרכזי הרבה יותר בחיי היום יום.

על רקע כל זה קמה תנועת הפאנק, כמעט במקרה.חברי להקת ה"סקס פיסטולס" (פעם קראו להם בעברית "אקדחוני הסקס")

הם ג'וני רוטן, סטיב ג'ונס והמפורסם שבהם הבסיסט סיד ווישס היו חבורה של פרחחים שהגיעו מפרברי לונדון. תהייה זאת קלישאה להגיד כי המוזיקה סיפקה להם מפלט מעתיד מר ואכזר, אבל לפחות במקרה של ווישס גם המוזיקה לא ממש הגנה עליו. החבורה החלה להופיע בפאבים ומועדונים קטנים בלונדון שמרבית ההופעות פוצצו ונגררו לקטטות המוניות.לאחר שקונצרן המוזיקה EMI החתים את הפיסטולס ל2 אלבומים כוכבם זרח וב1977 יצא האלבום הראשון (והיחידי שלהם) .

הפיסטולס באופן מקרי לחלוטין סימנו את קול המחאה של סוף שנות ה70, קול שתהודתו הגיע לכל העולם. המחאה נגד הממסד הבריטי השמרני והנפוח, נגד מוסד המלוכה הבריטי, נגד המיינסטרים בכללותו ובפרט נגד מוזיקת הרוק שהפכה באותם שנים לשבעה, מפונקת ומנופחת עד כדי גועל, עוררו הזדהות ויצרו תרבות נגד חדשה שניתן לראות את השפעותיה עד היום. לא בטוח שחברי הפיסטולס, רובם חסרי השכלה פורמלית ובעלי ידע מינימלי במוזיקה, ידעו את ההשלכות הללו במוזיקה שיצרו ובכל זאת הקרדיט שלהם- הם שינו את עולם המוזיקה, ואז נעלמו.

גורלם של חברי הפיסטולס נע בין רצח התאבדות והפיכה לסמל+סרט בכיכובו של גארי אולמן (סיד ווישס) להתמסחרות מוחלטת והלחנת ג'ינגלים לסבונים (רוטן) כך או כך לנו תישאר שנת 77

בונוס http://www.youtube.com/watch?v=JQkActP-isE