1991 NIRVANA-NEVERMIND

נכון שזאת בחירה צפויה וקלישאתית, נכון שכבר אינספור מתבגרי שנות ה90 הכתירו את האלבום כמחולל שינוי בחייהם, נכון שאין אומץ בבחירה הזאת. נכון. אבל מה אני יכול לעשות שבראיה היסטורית, כשאני חושב על גיל 14 שלי אני חושב על נוורמיינד, בכל רמ"ח איברי.

הרבה אנשים ניסו לתהות על קנקנו של קורט קוביין, בדמותו המלנכולית, באישיותו השסועה וביחסי האהבה שנאה שלו עם חדוות היצירה, עם התקשורת ועם מעריציו- יחסים קיצוניים שהביאו בסופו של דבר להתאבדותו. אותי יותר מעניין התקליט עצמו. כי איך שלא נסתכל על זה, בסך הכל הכולל אני לא בטוח שנירוונה הייתה להקה כזאת גדולה. האלבום הראשון שלה BLEACH לא הותיר הרבה רושם, האלבום השלישי שלה IN UTERO ניסה בעיקר לשבור את גל הציפיות העצום שנתלה בלהקה ואכזב במכוון, ובין לבין הלהקה לא עשתה יותר מדי. מדוע אם כן הפכה הלהקה לחברה של כבוד בהיכל התהילה של הרוק ומה גרם לאלבום מצוין אך לא חף מבעיות להיות אבן דרך במסלול המפותל שעבר הרוק האלטרנטיבי בדרך לאצטדיונים הגדולים?

יש שיגידו שמדובר במזל או בעיתוי מוצלח. הימים היו ימי פוסט רייגן, רגע לפני עליית ביל קלינטון לשלטון. העם האמריקאי מואס ברוק האצטדיונים הגרנדיוזי ובדומה למהפכת הפאנק בסוף שנות ה70 קמה תנועת נגד תרבותית. העניין הוא שנירוונה אף פעם לא היתה חלק ממנה. קוביין ושו"ת לא ניסו למחות נגד שום דבר, או להטיף לשום דבר מלבד שנאה עצמית ויאוש. במקרה (או שלא במקרה,לכו תדעו ) מסתבר שהמסר הזה בדיוק התאים ככפפה למי שיכונה מאוחר יותר ע"י האנטרופולוג הקנדי דאגלס קופלנד "דור הX" , אותו דור חסר כיוון, חסר שאיפות, חסר אמביציה וחסר מטרות. זהו סוג של ניהליזם, אבל עם סוף טוב, כי הנחמה מגיעה מהמוזיקה, וזה כל מה שנירוונה ניסו לעשות. בפוסט הקודם ציינתי כי קוביין שאף להצליח כמו "סוניק יות'" שגם חתומים בחברת התקליטים גפן. למרבית מזלו הוא הצליח הרבה יותר. ב1991 דחק האלבום את DENGEROUS של מייקל ג'קסון וסימן את חילופי הדורות במוזיקה ובתרבות בכלל.

אחרים יגידו שמדובר בשיווק מוצלח, ואכן נירוונה שווקו באופן אגרסיבי, כשבראש ובראשונה שירם SMELLS LIKE TEEN SPIRIT שודר יום ולילה ברשת MTV. תהרגו אותי איך שיר שמילותיו לא ברורות בעליל (אני יכול להישבע שאינני מכיר ולו אדם אחד שיכול בשמיעה בתולית להבין את כל המילים בשיר) הפך ללהיט גדול כל כך , אולי דווקא בגלל זה.

אז למה זה הצליח?מילת המפתח היא דווקא- נירוונה עשתה זאת הרבה ועשתה זאת טוב. הם ניסו לא להצליח ודווקא בגלל זה הצליחו. אף אחד לא בנה עליהם, דווקא בגלל זה הם הפכו ללהקת הרוק הגדולה בעולם. אחת שאפילו לא יודעת שהיא כזאת.

הרבה אנשים מחשבים את NEVERMIND כיצירת המופת של הגראנג'- אותו סגנון מוזיקלי לא ברור שצמח בסיאטל וכלל רוק גיטרות בסיסי למדי וחולצות פלנל, אך רבים שוכחים שלהקות כמו פרל ג'ם, סאונדגארדן ואליס אין צ'יינס פעלו לפני או במקביל לנירוונה, ומשום מה מה שאנו זוכרים מתחילת שנות ה90 הוא אותו אלבום מופלא שעל עטיפתו תינוק הצולל אחר שטר דולר.

http://www.youtube.com/watch?v=rg-yYi8saZY

1990 SONIC YOUTH GOO

לא הרבה יודעים זאת, אבל כשקורט קוביין סולן "נירוונה" חתם בחברת התקליטים "גפן" שהייתה אז מהמובילות בעולם, הבקשה שלו הייתה פשוטה- להצליח לפחות כמו הלהקה הנערצת עליו סוניק יות'. למרבית הפלא נירוונה הצליחה הרבה יותר מסוניק יות', והצלחתם העצומה היוותה סוג של כישלון עבור קוביין שרצה (כנראה, זאת לעולם לא נדע) להצליח במידה בינונית בלבד ולא להיות עבד של הרייטינג ושל עולם המוזיקה התובעני.

מה שיפה ב"סוניק יות'" היא שלאורך השנים היא שמרה על יציבות מבחינה סגנונית אבל גם מבחינה כלכלית. היא צברה לה עדר של מעריצים בתקופה שמוזיקת אינדי היתה בשולים של השולים באמצע שנות ה80 ומאז לא גדלה בהרבה. למרות כמה אלבומי מופת כמו DAY DREAM NATION וGOO היא לא הצליחה להרחיב את קהל מעריציה גם בתקופה בה האינדי היה ה-דבר בתחילת שנות ה90 עם פריצתם של להקות הגראנג'. יות' נתפסו אז כנציגים של הדור הקודם, זה שפרץ את הדרך אבל לא זכה לראות את הארץ המובטחת. ולמרות זאת הם לא השתנו, לא התמסחרו ולא שינו כיוון.

GOO הוא המשך ישיר של SISTER וDAY DREAM NATION - השילוב המרגש של רוק גיטרות זועם למדי לקולה הענוג של הסולנית קים גורדון ולעיתים של בן זוגה טרסטון מור, לצד טקסטים וגישה ציניקנית וארטיסטית המשלבת ניסיונות שונים אבל שומרת על מסגרת הגיונית יחסית. בדומה לאמם הרוחנית מניו יורק "וולווט אנדרגראונד" סוניק יות' שומרים על תדמית איכותית, יש יאמרו מעט אליטיסטית ומתנשאת אבל כזאת שפונה לקהל אינטילגנטי ואומנותי יותר. הם לא מפחדים לחקור ולנסות נסיונות שונים ובד בבד להשאר צמודים לנוסחה שלהם. KOOL THING הוא שירם הטוב ביותר באלבום זה לדעתי, שיר שאפשר למצוא בו סממנים לדי אן אי של הלהקה בו הם משתפים פעולה עם הראפר צ'אק די מפאבליק אנמי. הקטעים באלבום קצרים יחסית, לא יותר מ5 דקות. חברי יות' לא שוכחים להצדיע לגיבורי התרבות שלהם ובהם קרן קרפנטר בשיר TUNIC (כזכור הלהקה הקליטה את אחד מהקאברים הטובים בעולם לשיר של הקרפנטרס SUPERSTAR) אפילו העטיפה של האלבום מרעננת ושונה- אוסף של ציורי קומיקס דומים לעבודתו של האמן הניו יורקי (איך לא) רוי ליכטנשטיין

האלבום והלהקה בכלל זכו ליחס אמביוולנטי בדומה להרבה דברים שיצאו מניו יורק- אמרו שהם יומרנים, נפוחים, מלאי פוזה והיפסטרים- כאלו שיעשו הכל כדי שלא יתחבבו על ידי ההמון. ואולי מכאן קסמם הגדול.

http://www.youtube.com/watch?v=VyfazvK1mUw

1989 NEIL YOUNG FREEDOM

סוף העשור המצועצע ביותר במאה ה20 - הלא הם שנות ה80 מגיע לסיומו ולצד שאריות של סינטיפופ דביק ורוק אצטדיונים אנו מגלים תופעות מוכרות שחוזרות לפתע מאוב. אחת מהם היא ניל יאנג, אחד הזמרים הבולטים בשנות ה60/70, שותף בלהקת "קרוסבי סטילס נאש ויאנג" (שהמשיכה בלעדיו לאחר מכן) ואחראי לאין ספור להיטים מלודים ונעימים בדרך כלל שהבולט בהם הוא אלבומו HARVEST אלבומו מ1971 שהפך ממזמן לאורים ותומים של הרוק המערבי. מה שנפלא כל כך ביאנג הוא שבדומה לטום וויטס הוא לא מפסיק להמציא את עצמו, לחפש כיוונים חדשים, לשנות סגנונות וכ"ה אבל במקביל נשאר נאמן לדרך ולסגנון היחודי שלו. הוא גם לדעתי אחד מהזמרים הכנים ביותר שיש בעולם הרוק, אחד שאומר את האמת בלי למצמץ,וזאת על אף (או אולי בגלל) היתו קנדי ולא אמריקאי נטו, עובדה שקצת מעמידה אותו בעמדה בעייתית בנוגע לביקורת שהוא משמיע.

בFREEDOM יאנג עושה רוק גיטרות קשה קצת לעיכול. הוא שר על עוולות הממסד, על קיפוח, על חוסר הזדמנויות ומזכיר במעט את המחאה הפוליטית/חברתית של חברו ברוס ספרינגסטין ב"BORN IN THE USA" השיר הפותח KEEP ON ROCKING IN THE FREE WORLD " הוא בעיטה בפניו של כל מי שהאמין שארה"ב היא המקום המושלם לגור בו. יאנג אולי עדיין נחשב כתייר אבל בשיריו הוא משרטט היטב את הלך הרוח בימי בוש האב ומסמן את המהפך העתיד לבוא בקרוב. "יש צבעים ברחובות" אומר יאנג , "אדום לבן וכחול... אבל יש תמרורי אזהרה בצידי הדרך, הרבה אנשים חושבים שעדיף להם למות"מילים חריפות אין ספק.בסוף שנות השמונים נראה שיש עדנה לזמרי הרוק הוותיקים שהיה להם עשור די נוראי. U2 מקליטים תקליט שלם עם BB KING, ולו ריד מוציא את NEW YORK, אחד מאלבומיו הטובים ביותר. בכלל נראה שהעולם פתוח יותר לחזור לרוק בסיסי, נקי וחף מפוזות ופומפוזיות. בשלב זה חזרתו של יאנג למרכז הבמה קוראת בעיתוי מושלם.

2 אלבומים נוספים נחשבים למובילים של שנת 1989- האחד הוא אלבום הבכורה של הלהקה הבריטית STONE ROSES אלבום קצת מוערך יתר על המידה לטעמי, וDISINTEGRATION של להקה בריטית אחרת - הקיור. כך או כך, לעניות דעתי האלבום שריגש וסחף אותי יותר מכולם היה FREEDOM, אלבום בהופעה חיה שכולה נשמה צורחת ובועטת.

http://www.youtube.com/watch?v=PdiCJUysIT0

שנת 1988 METALLICA- AND JUSTICE FOR ALL

האמת? מבחינתי האלבום הגדול ביותר של מטאליקה (ואחד מאלבומי המטאל הגדולים בכל הזמנים) הוא MASTER OF PUPPETS שנעשה מספר שנים קודם לכן, אבל בגלל שהשנה ההיא אוישה כבר, אני נאלץ לבחור בשני החביב אלי, ולא מדובר באלבום השחור המסחרי עד אימה, גם לא באלבום המצוין אך בוסרי KILL THE ALL. מעניין לראות שמעריצי הלהקה אינם תמימי דעים לגבי האלבום המוצלח ביותר, אבל אפשר לזהות תתי קבוצות בין מעריצי הלהקה לפי אהדתם לאלבום מסויים. המטאליסטים הכבדים מעדיפים את KILL THE ALL וRIDE THE LIGHTING שבו מטאליקה הציגה ספיד מטאל מהיר ועצבני וזיעזעה את הסיפים של עולם הרוק. הרגשניים יעדיפו את השחור שבו מטאליקה מצאה את החיבור שלה עם הקהל הרחב והוציאה כמה שירים נפלאים כמו ENTER SANDMAN לצד בלאדות רוק נטחנות אך מקוריות למדי כמו NOTHING ELSE MATTERS ואולם כמעט אף אחד מהם לא יבחר באלבומי הזוועה שיצאו א"כ LOAD וRELOAD בהם הגיעו חברי הלהקה לשפל אומנותי חסר תקדים.

בJUSTICE FOR ALL מטאליקה החלה לעסוק בנושאים שונים במקצת מרוב שירי המטאל, ביניהם חוסר הצדק של המערכת המשפטית ויסוריו של פצוע מלחמה. זוהי יצירה מורכבת מאוד, ארוכה, מהורהרת וקודרת למדי. זהו האלבום הראשון שהקליטה הלהקה ללא הבסיסט קליף בארטון שנהרג בהתהפכות אוטובוס הלהקה שנתיים לפני כן. מותו של קליף השפיע באופן דרמטי על הלהקה שהתכנסה בעצמה וספגה את הטראומה לתוכה. נדמה שלא שמעתי אלבום מטאל כל כך עצוב כמו JUSTICE מימי.

1987 GUN'S AND ROSES APPETITE FOR DISTRUCTION

ב1987 היה אלבום מופת אחר שהמבקרים תמימי דעים בנוגע אליו- ג'ושוע טרי של U2. החבורה האירית הצליחה למקסם את ההצלחה שלה מתקליטים מובילים אחרים כWAR וOCTOBER והניבה אלבום מרגש במיוחד שללא ספק השפיע רבות על הרוק. למרות זאת בחרתי דווקא בלהקה חדשה שזהו אלבום הבכורה שלה, לדעתי אחד מאלבומי הבכורה הטובים בתולדות הרוק, ולו בגלל שכמו יצירות גדולות באמת הוא הצליח להיות תשקיף של התקופה בה נוצר ובו בזמן להשפיע על התקופה הזאת. כזכור הימים הם סוף ימי רייגן וטרום תחילת ימיו של ג'ורג' בוש האב. העם האמריקאי שהיה דווקא די מרוצה מרייגן והרייגניזם מואס בקפטילזם שהרס כל חלקה טובה במדינתם האהובה. בקרוב יצוצו אלבומי מחאה כמו FREEDOM של ניל יאנג וחבריו הליברלים. אבל את אקסל רוז, סלאש וחבריהם זה לא מעניין, הם רוצים לעשות מוזיקה,ובעיקר הם רוצים לחולל מהפכה ברוק. עד לAPPETITE היתה הפרדה דיכוטומית ברורה בין להקות רוק כבד לרוק ה"רגיל", כאשר הרוק הכבד, חרף הצלחתו המרובה, נדחק בשנות ה80 לנישה של ז'אנר מעט מפחיד ומרתיע שלו מעריצים בפני עצמו. בתחילת שנות ה90 חל המפנה לפחות בארצנו הקטנטונת, והז'אנר שהיה מזוהה בעיקר עם "פריקים" ועובדי כת השטן השתלט על מצעדי השירים וMTV . יש שמייחסים את כניסת רשת המוזיקה האמריקאית לטלוויזיה הישראלית, יש כאלו שמצביעים דווקא על הכתבה האלמותית מ"מבט שני" שקישרה בין מוזיקת מטאל לכת השטן ובאופן אירוני דווקא העלתה את הפופולריות של המטאל בציבור הרחב, אבל השורשים האמיתים לעלייתו של המטאל נעוצים באלבום המופתי הזה, שכל שיר בו הוא להיט היסטרי. זה מתחיל בסולו הענק של סלאש בWELCOME TO THE JUNGLE וממשיך לאורך כל האלבום כשכל שיר מדוייק בזמן ובמרכיבים שלו, ובניגוד ללהקות אחרות שמושכות סולואים לאין סוף, גאנס מתחשבים בדעת הקהל ונותנים לו את מה שהוא רוצה. שירים קליטים, קצרים יחסית, עם שירה אדירה של אקסל רוז וסולואים מדהימים של סלאש.

עטיפת האלבום שנפסלה ע"י חברת התקליטים

ב1991 הלהקה כבר היתה על גג העולם. התקליט הכפול USE YOUR ILLUSION הציב אותם בשורה הראשונה של להקות נמכרות והפעם לא רק בארה"ב ולא רק אצל חובבי המטאל. הם התמסחרו והשינוי הזה הכולל בלאדות רוק כמו DONT CRY קצת הרחיקה מעריצים קבועים.

לא ברור מה קרה קודם- ההתקדמות של גאנס אל ליבו של המיינסטרים או ההקצנה של הציבור והפתיחות שלהם למוזיקת רוק קשה יותר ממה שהתרגלו אליו, אבל לי ברור שAPPETITE היה הניצוץ הראשון שהדליק את השריפה הזאת, שלרוע מזלנו נכבתה זמן קצר לאחר מכן

לינק: זה דווקא מאלבומם הבא- קאבר לYOU'RE CRAZY http://www.youtube.com/watch?v=vM2KI0Fs-fI

1986- הסמית'ס THE QUEEN IS DEAD

האמת, אף פעם לא הבנתי את הקרב המוזר בין להקות הבריטפופ (אז לא קראו להם כך) ה"סמית'ס", וה"קיור" באמצע/סוף שנות ה90. המוזיקה שלהם לא ממש דומה, ויש יגידו שאפילו מנוגדת: בעוד הסמית'ס שרים שירים עצובים עם מוזיקה שמחה, הקיור (בתחילת דרכם לפחות) שרו שירים שמחים עם מוזיקה עצובה. בקרב הזה אפשר להגיד שהקיור ניצחו. הם המשיכו להתקיים גם אחרי שנות ה80 (עד היום למעשה) והשירים שלהם הפכו לקלאסיקה של ממש, מה שקשה להגיד על הסמית'ס שרוב האלבומים שלהם מוכרים בעיקר אצל מי שגדל באותה תקופה.

אז אני לא גדלתי אז, לא הייתי נער מתבגר שמזדהה עם THERE'S A LIGHT THAT NEVER GOES OUT לאחר אהבה חזקה כמוות, ולא הזדהתי עם דמותו השנויה במחלוקת של הסולן מוריסיי והמסרים להם הטיף (בראשם- צמחונות). את הסמית'ס גיליתי בגיל מאוחר יחסית אבל איכשהו הכנות בשירים שלהם תפסה אותי. הרבה מדברים על החיבור הנדיר- מוריסיי/ג'וני מאר, בשבילי המילים עושות את העבודה.

האלבום היה הרביעי במספר לסמית'ס, לאחר שורה של אלבומים מצליחים ונועזים שטילטלו את הרוק הבריטי. את הופעת הבכורה שלו בטלוויזיה עשה מורסיי כשהוא אוחז זר גלדיולות במקום מקרופון. מהרגע הראשון היה ברור ששום דבר לא יהיה אותו דבר, והוא לא היה. הסמית'ס טילטלו את הממלכה הבריטית השמרנית בכנות זועמת ומכה כפטיש חמש קילו על הראש. על מה לא דיברו- על הומוסקסואליות (סטייה מינית עד סוף שנות ה80) ,צמחונות, עוולות המשטר, שנאה עצמית ודימוי עצמי נמוך עד כדי תיאוב ומחשבות אובדניות, כל זה עטוף בפופ מתוק ושירה באוקטבות גבוהות במיוחד. ואולי זה היה קסמם, הניגוד בין המנגינה הקצבית והפופית למסרים הקשים.

http://www.youtube.com/watch?v=zH18_dZIYOE