2000-שב"ק ס כנען 2000

שב"ק ס נתפסו אצלי ואצל אחרים כלהקה חביבה אם כי די נחותה שמנסה לחקות סגנונות כמו היפהופ ורגאי שהיו פופולארי בחו"ל ולא כל כך נשמעו טוב בעברית. כמו כולם שמעתי את אלבומם המצליח "בעטיפה של ממתק" שיצא לקראת סוף שנות ה90 והיווה משב רוח מרענן במוזיקה הדיכאונית והשקטה שאחרי רצח רבין. האלבום ההוא הפך אותם לאחת הלהקות המצליחות בארץ ובמידה מסוימת תרמה לשיפור המצב רוח ועליית כוחו של הדאנס וההיפ הופ במועדונים ומסיבות אחרי תקופת יובש לא קטנה. הלהקה שקמה ביבנה בתחילת שנות ה90 ע"י בני תיכון משועממים (יצא לי לפגוש חבר של החבורה בצבא) סחפה את הארץ במהרה.

ב"כנען 2000" השב"ק חתכו כיוון בצורה די דרסטית- הסולן נימי נים הועף לאחר שזוהה יותר מדי עם כוכבנות ועולם הבידור של הילדים, החבורה נסעה לתקופה ארוכה לג'מאייקה והחלה להתעמק במוזיקה המקומית שם. התוצאה הייתה אחד מהאלבומים המוצלחים ברוק הישראלי בשנות ה2000 ובכלל. השב"ק לא פחדו להתעסק בנושאים כבדי משקל כמו פצצת הזמן החברתית המתקתקת לקראת שנות ה2000, תחושת העבדות בחברה הקפיטליסטית הדורסנית, חוסר הכבוד והבוטות בחברה הישראלית (לא זוכר אם באותו זמן אבל בערך באותה תקופה היה גל מחריד של אלימות , רציחות על בסיס "כלום" ושלל מעשים מחרידים)

ואפילו נושא שנוי במחלוקת כמו לגליזציה של סמים קלים טופל אצלם בצורה מעניינת. התקליט היה חד, בועט ודורסני כמו שתקליט היפ הופ אמור להיות וכמעט שהיה להיפוך מוחלט למה שעשו עד אז.

הקהל המקומי לא ממש קנה את הסחורה שכנראה קצת הקדימה את זמנה (לראיה, סבלימינל והדג נחש שעסקו בחומרים דומים ובשיטות דומות מאוחר יותר), והלהקה מצאה עצמה על הקרשים. בסרט הדוקומנטרי "נופל וקם" אנו רואים את אחד מחברי הלהקה שהוא עובד בתור מאבטח, בעוד הסולן המיתולוגי מוקי חי אצל הוריו. בסצנה אחרת אנו רואים כיצד הלהקה יוצאת להופעת התאבדות באצטדיון טדי מול קהל המוני זועם שרק לפני רגע הצדיע לאייל גולן . הסצנה הזאת מסמלת יותר מכל את חילופי המשמרות במוזיקה הישראלית- הרוק אאוט והפופ המזרחי אין. בשנת 2000 עם צמיחתו של האינטרנט והסלולרי נגמרה השליטה הבלתי מעורערת של התקשורת הישראלית הישנה שהכתיבה את הטעם האישי שלה לעם כולו, גם אם הוא לא ממש קלע לטעמו. הסרט גם מראה בכאב רב את הקלות הבלתי נסבלת של התרבות הישראלית שבה בה כוכב נופל ומתרסק, את חוסר הסובלנות והפרגון ואת גורלם האכזרי של מי שרק לפני רגע מלאו אולמות (היכל התהילה אומר משהו למישהו?)

שנים מאוחר יותר השב"ק יתאחדו ויזכו למעט נחת שלא זכו לה ב"כנען 2000" אלבומם המוצלח ביותר לדעתי. הקהל כבר מכיר את "מפילים את הפצצה" ו"נופל וקם" ושר אותו אתם בגרון ניכר. גם אני גיליתי אותו בשנים האחרונות בלבד, לאחר שנים שזלזלתי בו ובסצנת ההיפהופ הישראלית המאוסה בעיני. כיום אני גדול ומבין- אין דבר כזה מוזיקה נחותה, יש שיר נחות

נספח: הקליפ הנהדר של "נופל וקם" בבימויו של ירון בן נון שגם ביים את הסרט הדוקומנטרי על הלהקה

http://www.youtube.com/watch?v=H0uPAv4y91A

1999 Red Hot Chilli Peppers- Californication

ב1999 כולם דיברו על סוף המאה וסוף האלף שעמדו ממש לפני סיום היסטורי, ואכן לא הרבה זוכים לצפות בשינוי היסטורי של מאה ואלף. אבל כמעט אף אחד לא דיבר על סיומו של העשור המופלא הזה, הרב גוני והמרתק של שנות ה90. העשור שהתחיל באופטימיות מרובה וקבע גבולות ברורים בתחילתו ובמהלך השנים עבר שינויים וטלטלות תרבויות רבות, או ב2 מילים- החלום ושברו. בתחילת העשור כאמור- אופטימיות מופרזת. בארה"ב הציבור שמאס בשלטון הרפובליקני הקפיטלסטי והרקוב שלח הבייתה את נציגו ג'ורג' בוש האב והחליפו בגרסה צעירה ותוססת- ביל קלינטון כבר ב1992. אבל עוד לפני כן חלה מגמה בולטת של שינוי ורוח חדשה הבזה לכל מה שייצגו שנות ה80 וייצרו אלטרנטיבה תרבותית ברורה. קראו לזה "דור הX" ועוד כל מני שמות מוזרים לדור ההוא שאין לו מטרות מוגדרות, שומע מוזיקה רועשת ומחתרתית מבעבר ובאופן כללי לא מציית למוסכמות הישנים שהידרו כוח שליטה וכסף. בישראל השינוי קורה כמעט במקביל עם החלפת השלטון והפיכתה של המדינה לרב ערוצית וקוסמופוליטית.

כולם חלמו על שלום, על עולם ללא גבולות, על היום בו נתעסק בטיפוח עצמי במקום לדאוג להישרדות. בסוף העשור זה כבר לא נראה כל כך פשוט. גם המוזיקה של תחילת העשור- גראנג' ורוק כבד התחלפו במהרה למוזיקה אלקטרונית והפופ שלא עזב מעולם.

בסוף העשור הציבור כבר כמעט והתעורר בבעטה מהחלום המתוק. הכלכלה עדיין עומדת, קלינטון ואהוד ברק בשלטון. הציבור ממשיך להתעלם מהזרמים הרעים שמתחת לפני השטח ולא יודע שהכל יתפוצץ בפניהם עוד שנה שנתיים בלבד.

לעומת זאת התרבות שתמיד מקדימה את זמנה מנסה להציב תמרורי אזהרה לציבור המנומנם- מכיוון הקולנוע אנו רואים נביאי זעם שנותנים את אותותיהם השונים (מועדון קרב ואמריקן ביוטי הם הבולטים שבהם) ואילו במוזיקה אנו שומעים גם כן את מסיבת סוף המאה- אמנים שונים שנותנים בין השורות את הגוג ומגוג שלהם.

קליפורניהקיישן הוא אלבום שדווקא מזוהה עם שנות ה2000. שיר הנושא שלו אפילו נבחר לשיר העשור של שנות ה2000 (טעות נפוצה שחלה גם על "ANOTHER BRICK ON THE WALL" כשיר העשור של שנות ה80)

ובאופן כללי הוא מקדים את זמנו. הפפרס חוגגים את החגיגה אבל גם מתריעים מהיום שאחרי. הם ממשיכים בקו המוזיקלי הברור שלהם, זה שליווה אותם מתחילת דרכם בשנות ה80, לעיצוב הדרך באלבום המופת שלהם BLOOD SUGAR SEX MAGIC של רוק אגרסיבי לצד בלאדות רוק נוגות.

שיר מפורסם נוסף מהאלבוםSCAR TISSIUE מדבר על ההתמכרות של הסולם אנתוני קידס לסמים ואלכוהול. הפפרס נשמעים פחות או יותר אותו הדבר כמו באלבומים הקודמים שלהם, זה אולי הכוח שלהם למרות שלעיתים זה מעייף וגובל במחזור פושע. ועם זאת הכנות שלהם והיושר שלהם מביא לכמה מהיצירות הגדולות של שנות ה90. כמו כולנו בעשור הזה הם התפכחו, התבגרו אבל שמרו על ניצוץ רוח הנעורים שלהם.

בשבילי חלק מהשירים הם בלדות עצובות, רקוויום בדיעבד של עשור של תמימות, חופש ואופטימיות בלתי נלאית, תחושות שנמחקו ברגע ב2001 בין הר הבית בירושלים לגראונד זירו בניו יורק.

http://www.youtube.com/watch?v=TGObF2q63Ew

1998- Madonna , Ray Of Light

אני חייב להודות, מעולם לא הערצתי את מדונה למעשה רוב חיי היחס שלי אליה נע בין סלידה לזלזול.מבחינתי מדונה היא אחת האחראיות, מרצונה או שלא מרצונה (זה ממש לא משנה) לזילות ודרדור של המוזיקה הפופולרית החל מאמצע שנות ה80 ואילך. נכון שהיו כוכבי פופ קלילים שהמוזיקה היא רק תוספת בלבד עבורם עוד בשנות ה60, אבל מדונה וחבריה (ג'קסון, קיילי ועוד) נתנו את הפוש האחרון בדרך למותו של כוכב הרוק ותחייתו של האימאג' בלבד, היא גם אחראית במידה רבה לשלל תופעות ביזאריות במוזיקה מבריטני ספירס לליידי גאגא. יש שיגידו שמדונה נותבה ע"י מערכת משוכללת של מפיקים, אמרגנים, מנהלים בחברות תקליטים ועוד כל מיני כאלו שגזרו קופון על גבה הבלונדיני,אבל עיון שטחי בביוגרפיה שלה יוכיח אחרת. לאורך כל הדרך, מההתחלה בלהקת רוק ניו יורקית אלטרנטיבית, לצילומי העירום הנועזים ועד לפריצה הגדולה ב1984 עם LIKE A VIRGIN, ידה של מדונה היה על העליונה. היא זאת שהתוותה את הדרך, היא קבעה את צו האפנה ובמקרים רבים כתבה גם את השירים והלחנים באלבומיה השונים.

מה שכן , כמה שלא סבלתי את המוזיקה שלה, לא יכולתי שלא להוריד בפניה את הכובע, וזה מקרה נדיר כשלעצמו. אצל רוב האנשים וגם אצלי יש קושי מסויים להפריד בין הערכה מקצועית לטעם אישי בכל הנוגע למוזיקה. בסופו של דבר הקלישאה הזאת "זה לא הטעם שלי, אבל אני מעריך אותו/ה כמוזיקאי/ת" בד"כ לא עומד במבחן המציאות. בינינו- כמה מוזיקאים שאתם לא אוהבים אתם יכולים ל"העריך מוזיקלית" ועל איזה בסיס? נגינה? כריזמה? יכולת הפקה? אחרי הכל מה שקובע בסוף זה הנשמה, החיבור שלנו עם הזמר שמגיע לרוב לא משליטתו בגיטרה או במיקס שרקח אלה ממעמקי הנפש. אבל מדונה אצלי היא מקרה חריג שבו הסכמתי עם עצמי שאני "מעריך אותה מקצועית" אבל ממש לא מתחבר אליה מוזיקלית. ואולי בגלל שלא נתתי לעצמי להתחבר אליה מוזיקלית. כי מדונה זה לילדות. מדונה זה פופ. מדונה מסמלת את כל מה שאני שונא- קפיטליזם, ורדידות, ואופנה חולפת. ובכל זאת הערכתי אותה. על היכולות שלה ובעיקר על יכולת ההמצאה הבלתי נלאית שלה. שהרי מדונה כזיקית הצליחה למתג עצמה מחדש כל שנה שנתיים ולעטוף עצמה בעטיפה אחרת לגמרי המשתנה לפי רוח התקופה. פעם היא ילדונת מתקתקה, פעם היא סמל סקס, ופעם דודה מאנגליה. בשנות ה2000 היא אפילו ניסתה להיות זמרת מחאה עם אלבומה AMERICAN LIFE שמנסה למחות נגד כל מה שעזרה לבנות ב20 השנה האחרונות- תרבות צריכה בלתי מבוקרת, רדידות וקפיטליזם דורסני של ארה"ב. אבל בכל פעם מדונה הקדימה את זמנה ועשתה את זה בהכי גדול, הכי מרשים, הכי אמיתי .

ב1998 מדונה עשתה סוג של מיני קמבאק לאחר כישלון אלבומה הקודם "BADTIME STORIES" ולאחר 5 שנות בצורת היא חזרה, כמו תמיד בגדול. הפעם קהל היעד היה מבוגר יותר ומדונה הציגה מספר שירים שמדברים על נושאים הקרובים לליבה כמו ביתה הצעירה פאריס שמהווה תשובה ל"תחליף לאהבה" שלה, או FROZEN הלהיט הגדול של האלבום מדבר על אהבה במשבר. מדונה שתפה פעולה לראשונה עם המפיק הבריטי האיכותי וויליאם אורביט ששילב אמביינט אלקטרוני במוזיקה שלה דבר שחיבר אותה בחזרה לדור החדש אבל פנה בעיקר למבוגרים. כנראה שמה שקרה בRAY OF LIGHT שגרם לי להעריך אותה יותר זה הכנות שלה, והיושר שלה. אחרי שנים שמדונה הניעה את הקריירה שלה דרך פרובוקציות וטרנדים במקום להתעסק במוזיקה היא חזרה לשורשים (או שגילתה אותם לראשונה, תלוי את מי שואלים) ולא אני עדיין לא ממש מחבב אותה, רק מעריך אותה יותר.

http://www.youtube.com/watch?v=zXFHf8xZ1CA

1997 Radiohead OK Computer

מכירים את זה שלפעמים דווקא בגלל שבא לנו להיות מיוחדים ושונים אנו מפספסים בזמן אמת את היצירות הגדולות של התקופה? היה לי סיפור כזה עם "ביג לובובסקי" ונראה לי שסיפרתי על כך בבלוג הקודם שלי "הסרטים ששינו את חיי". בזמנו כשיצא הסרט הייתה לי את ההזדמנות לראות אותו בבכורה (!!) על מסך ענק בגיא בין הינום בפתיחת פסטיבל הסרטים בירושלים שנת 97 (אם אני לא טועה) בעקבות רצף מקרים מצער נמנעה ממני האפשרות ומאז שנאתי את הסרט ואת מה שהוא מייצג. לא יכולתי לסבול אנשים שמצוטטים אותו, נמנעתי מלראות אותו ובזתי לנהירה ההמונית של חברי ומכרי לסרט ולתרבות הפופ שלוותה אותו. אבל הקנאה והרתיעה עיוורו אותי ולאחר מספר שנים הזדמן לי לצפות בו ולגלות את גדולתו כאחד מסממני התרבות הפופולרית הגדולים של אותה תקופה, סרט שמגדיר דור שלם ומצליח גם להקדים את זמנו וגם לאחר אותה. אותו דבר קרה לי עם רדיוהאד ו"OK COMPUTER" תקליט שעם צאתו נחשב ע"י גדולי מגזיני הרוק למיניהם כאחד הטובים בתולדות הרוק. בזתי לקביעה השרירותית הזאת, ושמיעה בחצי אוזן לכמה מהשירים החלשים באלבום (ובהם הראשון שיצא לו קליפ KARMA POLICE החלש באלבום לדעתי ) הביאה אותי למסקנה המוטעית כי המלך הוא ערום. "קומפיוטר תפס אותי שנים מאוחר יותר, כשהייתי בקנדה, מדוכדך ובודד בארץ קרה, והאלבום הזה התאים לי ככפפה ליד. כשהאלבום יצא עברתי כבר את גיל ההתבגרות שלי, בקנדה חזרתי אליה, עם אהבה נכזבת, עם התלבטויות וחיבוטים לגבי העתיד, עם ראייה צינית ומלנכולית על העולם. וכמו כל פסקול התבגרות טוב גם רדיוהאד ידעו ללחוץ על הנקודות הרגישות וליצור הזדהות מוחלטת תוך כדי יצירת מוזיקה מופלאה. אני לא יודע אם מדובר באלבום הגדול בתולדות הרוק או מספר 2 שלו, אבל ללא ספק מדובר באוסף מדהים של שירים שכל אחד מהם מפתיע ומרגש מחדש וזה כשלעצמו הישג עצום. רגע לפני סיום המאה ה20 רדיוהאד בוחנים את תחלואות החברה המערבית , נכנסים לקרביה ויוצאים עם תובנות. מהפחד מהעתיד, לאימת הפרברים. מבחינה מוזיקלית הם משלבים רוק אלטרנטיבי עם סגנונות שונים בהם מוזיקה אלקטרונית, שילוב שימשיך באלבומם הבא "Kid A". האלבום לא קליט במיוחד למרות שהניב מספר להיטים שגם עשו חיל ברדיו, אבל באווירה של ההאוס-טראנס של אמצע שנות ה90 התקליט מתקבל כעוף מוזר בהתחלה.

בהמשך הדרך טום יורק וחבריו המשיכו לעסוק בדכאונות ובפחדים שלהם תוך כדי גיוון בסגנונות לצד שמירה על הקו המלאנכולי עדין שלהם. הם לא הפסיקו להפתיע- HALL TO THE THIEF אלבומם השלישי אחרי OK הראה חזרה מסוימת לרוק הבסיסי שאפיין אותם בתחילת דרכם, ואילו IN RAINBOW הראה חזרה לשילובים עם אמביינט וסגנונות נוספים. יורק הפך לפעיל סביבתי נמרץ, ולי נותר רק להצטער שפיספסתי אותם בזמן אמת, במיוחד לאור העובדה שהופיעו בישראל מספר פעמים בסוף שנות ה90

http://www.youtube.com/watch?v=u5CVsCnxyXg