1996 THE FUGEES- THE SCORE

לא משנה מה יגידו על שנות ה90, על חזרתו של הרוק האלטרנטיבי לקדמת הבמה, על עלייתם של אנטי גיבורים כקורט קוביין ובק, על הסאונד הכבד והמתכתי ששלט, בשבילי תמיד הם ישארו ימי ההיפ הופ ההאוס והטראנס. זאת לא המוזיקה שלי זה ברור, ואין לי סימפטיה מיוחדת לביט בוקסים וסימפולים, אבל אין מה לעשות, מה ששלט אז (וחבל שזכרונם של כמה מבקרים בגד בהם) הייתה כמו בעשור הארור שלפניו וכמו בסוף העשור לפני כן- מוזיקת ריקודים קצבית, קלה וממכרת. מכל זה לא נשאר יותר מדי ולפעמים אני רואה קליפים ישנים של רוקסט למשל או נוטי בי נייצ'ר וחושב על הימים הללו במין נוסטלגיה מטופשת, לפעמים אני גם מתמלא חלחלה. מה שכן באמצע-סוף שנות ה90 המוזיקה הזאת שנחשבה למוקצית ונחותה החלה לתפוס את מקומה הלגיטימי גם בקרב אניני טעם. אחת מהדוגמאות הללו היא להקת ה"פוג'יז" שהייתה במונחים של ההיפ הופ סוג של סופר גרופ אמיתית וכללה 2 מענקי התקופה- הסולן וויקלף ז'אן והסולנית לוריין היל. השילוב בין השניים הוליד מספר להיטי ענק של ממש כמו החידוש ל "KILLING ME SOFTLY" של רוברטה פלאק משנות ה70 ו READY OR NOT שלווה בקליפ מושקע בטירוף אה-לה סרט של מייקל ביי (שהיה בשיאו אז עם סרטים כמו "ארמגדון" ו"בחורים רעים").

החדירה לליבו של המיינסטרים היוותה סנונית ראשונה של אמני היפהופ שהצליחו ללא פשרות על האיכות המוזיקלית שלהם לאחר שנים שהז'אנר הזה נחשב שולי ונישתי והתנגן בעיקר במועדונים. הפוג'יז השכילו לשלב בין היפ הופ לסגנונות אחרים כמו רגאי, רוק וג'אז. אבל הפתח שהם השאירו הוביל דווקא לתופעות לא כל כך חיוביות ובמהרה חדרו הרכבי היפ הופ לא ראויים למרכז העניינים- תופעה שקיימת עד היום. החלל שנוצר לאחר לכתם מולא בחוסר הצלחה ע"י אמנים שחזרו אחורה מבחינה מוזיקלית והשאירו את ההיפ הופ כמוזיקה נישתית, בעלת גוון אחד ועם מלל ברמה נמוכה למדי.

זאת הייתה הרפתקה חד פעמית שהצליחה כמעט במקרה והשאירה אחריה טעם של עוד. לאחר האלבום הלהקה התפרקה, וויקלף הוציא כמה אלבומי סולו לא רעים בכלל ובשנים האחרונות ניסה את מזלו בפוליטיקה של המדינה הכושלת האיטי. צחוק הגורל- דווקא ז'אן האאוטקאסט נתפס בהאיטי מולדתו כסוג של אליטיסט ומועמדתו נפסלה. לוריין היל הוציאה אלבום מופת אחד (THE MISSEDUCATION OF LAURAIN HILL) ודי נעלמה והצלע השלישית פראס די נעלם והתמקד בעיקר בהפקה מוזיקלית ומשחק. THE SCORE שינה אצלי משהו בגישה ולימד אותי שהיפ הופ יכול להישמע אחרת. הוא ניפץ לי דעות קדומות (שחזרו לרוע המזל בשנים האחרונות) ופתח לי צוהר למשנה מוזיקלית שלמה

http://www.youtube.com/watch?v=aIXyKmElvv8

1995 רוקפור "האיש שראה הכול"

רוק ישראלי הוא חיה מוזרה בעיני. בדומה לסגנונות אחרים שאימצנו כגון היפ הופ ופופ (כן גם המוזיקה המזרחית העכשוית היא סוג של פופ) הרוק מעולם לא נשמע יותר מדי טוב בעברית, במקרה הטוב זה נשמע כמו קאבר מוצלח, ובמקרה הרע יותר-כגרסה חיוורת של המקור. רוקפור לא שונים משאר הלהקות שניסו לעשות פה רוק בשפתו של אברהם אבינו ושכחו שהשורשים שלהם קרובים יותר לאיזור הדלתא מאשר למנצ'סטר. ובכל זאת יש משהו משחרר, מרענן ומפתיע בניסיונות לעשות כאן רוק אמיתי, גם אם הוא סוג של אשליה. הניסיון הדי נואש הזה הוליד סוג של בועה מקומית עם קומץ קטן אך עקשן של מאמינים שרוצים ומאמינים שגם לנו מגיע. ובעצם למה לא? אם גם בהודו, ביפן ואפילו בירדן יש להקות רוק ששואבים את ההשראה שלהם מ"פינק פלויד" ו"הקיור" אז למה לא פה? הלהקות הללו אף פעם לא באמת כיוונו לאוזן הבינלאומית שידע נפשה מרוב להקות רוק מקומיות גם ככה. גם כשניסו את מזלם בחו"ל הם מקסימום היו כינור שני ללהקות המצליחות באמת. כך גם רוקפור הישראלית שניסתה מזלה בארה"ב, ובהתחלה הציגה, לפחות בפני התקשורת המקומית, סוג של הצלחה בקנה מידה בינונית עם תקליטים שהוקלטו באנגלית, דירוג ברשימת האלבומים המומלצים של הרולינג סטון וסיבוב הופעות בעיירות קולג' שונות בארה"ב. בשיאן הבהירו חברי הלהקה כי לעולם לא יכתבו עוד בעברית ופניהם לארה"ב והלאה בלבד. כמובן שהמציאות טפחה על פניהם של חברי הלהקה והם חזרו לארץ ב2009, מינוס סולן הלהקה האגדי אלי לולאי. אני זוכר 2 הופעות של רוקפור- האחת, מופלאה מאין כמוה בסביבות 1996 ב"צוללת הצהובה" בירושלים, והשנייה, גם כן ב"צוללת" 5 שנים מאוחר יותר. ההופעה הראשונה הציגה בפני לראשונה להקה מופלאה ומרתקת שהולכת עד הסוף עם החזון המוזיקלי שלה, עם שירים מדהימים והופעה בת זונה. חברי הלהקה הקפידו על הפרטים הקטנים, כולל גיטרות ומגברים משנות ה60 כדי ליצור את הסאונד הפסיכדלי המושלם. מיד קניתי את האלבום שכלל כמה שירים בלתי נשכחים כגון "מכונת הזמן", "כל כיוון" ושיר הנושא כמובן.

הפרפקציוניזם לתת למאזין את חווית הפסיכודליה המושלמת לוותה גם בקליפים מדהימים לתקופה שצולמו (או לפחות נראו כך) במצלמת פילם 16 מ"מ שנתנה לוק ישן וסהרורי למדי.

ההופעה השנייה הייתה אכזבה מרה. הלהקה, ששהתה כבר זמן מה בארה"ב והייתה בשיא הצלחתה שם (או סוג של) נראתה שבעה, חזירית ושחצנית. חברי הלהקה לא השקיעו לא בסאונד, לא בהופעה עצמה ובטח לא בהגשה שלהם והתחושה שנידפה מהם היא של התנשאות. באחד מרגעי השפל של ההופעה הסולן אלי לולאי פנה לקהל (המצומצם למדי יש לומר) ושאל "יש למישהו יומולדת?" רק כדי לשיר איזה שיר באנגלית הקשור איכשהו ליומולדת, במין חיבור/הפנייה עם פוזה של רוק סטאר. זה כל כך לא התאים ולא היה אינטימי כמו שחשבתי שיהיה.

המסקנה שלי מכל הסיפור הזה שלפעמים עדיף להיות גדול בישראל ושום דבר בחו"ל, כי הבינוניות הזאת במקרה הזה רק הזיקה. נכון שמאוחר יותר צמחו כמה מוזיקאים מצליחים יחסית שפנו גם לקהל הבינלאומי כמו אסף אבידן למשל, אבל גם ההצלחה שלהם מוטלת בספק, מה גם שנדמה שהדור החדש שמר על שפיות וצניעות יותר מהרוקפורים.

http://www.youtube.com/watch?v=2fZ1udrEOSU

1994- Beastie Boys - Ill Communication

1994 הייתה שנה מוזרה בשבילי, בשביל האומה ויתכן שגם בשביל שאר העולם. אני הייתי בתיכון, מה שנקרה "גיל ההתבגרות",שלב כזה של שינוי בו פתאום אתה נפתח לדברים חדשים ומסקרנים. ישראל עמדה לפני שינוי רציני לא פחות, לאחר הסכמי אוסלו המדינה נשבתה למערבולת פוליטית וחברתית שלא ידעה מאז תחילת שנות ה80. מצד אחד המצודדים בהסכם ו"מחנה השלום" כפי שקראו לו אז, מצד שני אוטובוסים מתפוצצים ברחובות ת"א וירושלים, חטיפתו של נחשון ווקסמן (זוכרים? 12 שנה לפני גלעד שליט) וההפגנות הקשות שהייתי עד להם בכיכר ציון. בעולם היה סוער מעט פחות אבל עדיין הייתה תקופה לא קלה, עם מלחמת האזרחים הנוראית במדינות יגוסלביה לשעבר שקראו את הבלקן לרסיסים, עם הסתבכותו הפוליטית של הנשיא האמריקאי ביל קלינטון ועד למלחמה בצ'צניה.

בתוך כל זה הייתה מוזיקה לא רעה שהמשיכה את גל הרוק ששטף את העולם בתחילת העשור, בשילוב סגנונות אחרים מעניינים לא פחות. אחת הלהקות שהשכילה לשלב בין סגנונות שונים הורכבה מחבורת יהודים מברוקלין, ביניהם שני "אדמים" הורביץ וייטס. הם התחילו את דרכם ב1984 באלבום נפלא שכלל כמה להיטים ענקיים באותה תקופה כמו YOU GOT TO FIGHT , וGIRLS. הבויז הוכיחו באותה תקופה לא רק שהיפ הופ הוא לא רק נחלתם של השחורים והנדכאים שהגיעו מהגטו וכ"ה, אלא שהיפ הופ יכול וצריך להיות שמח ומרקיד. כיום זה אולי נראה מובן מאילו אך באותם שנים מוקדמות המוזיקה הזאת נתפסה עדיין כמוזיקת רחוב, מוזיקת מחאה וברגע שהבויז מגיעים ומצליחים הם שומטים את הרצפה מתחת לרגליהם של נסיכי היפ הופ כגראנדמסטר פלאש ופאבליק אנמי.

באיל קומיוניקיישן ממשיכים הבויז את המגמה שהתחילו באלבומם הקודם "CHECK YOUR HEAD"- שילוב של רוק די אגרסיבי לפעמים עם היפ הופ, קטעים לא אחידים ולא מושלמים , שימוש נרחב בסימפולים ובשילובי סגנונות נוספים כמו מוזיקה לטינית למשל. כל זה יוצר מרקחה לא הכי ברורה אבל מעניינת ללא כל ספק. השיר הגדול באלבום הזה הוא כמובן SABOTAGE, שיר שלווה בקליפ חדשני בזמנו שבויים ע"י הכוכב העולה בשמי הקליפים ספייק ג'ונס וכלל מחוות אין ספור לסדרות הפעולה של שנות ה70 (מיאמי וויס,סטראטצ'קי והאטצ' ודומיהם). נראה לי שהקליפ הזה סלל את הצלחתם בארץ כשלפני כן לא היו ידועים עד כדי כך, וההשפעה של MTV שהיתה עצומה באותם ימים הביאה להכרתם בכל העולם.

כך או כך, ביסטי בויז להקה שהקדימה את זמנה בהמון מובנים ושינתה את פני המוזיקה, לי תזכר כפסקול של תקופה הפכפכה ומורכבת, בין שלום למלחמה, בין ילדות לבגרות.

http://www.youtube.com/watch?v=z5rRZdiu1UE

1993 Smashing Pumpkins Siamese Dream

האמת שאף פעם לא סבלתי את הלהקה הזאת. הם נראו לי יומרניים מדי, מנופחים מדי, מופקים מדי. הראיה הבולטת לכך היא אלבומם הכפול המגלומני משהו Mellon Colie and the infinet sadness אלבום שהוגדר ע"י בילי קורגן, הסולן והרוח החיה בלהקה כ"החומה של דור האיקס". המודעות העצמית והשאפתנות הזאת מאוד לא חיננית בעיני, מה גם שלדעתי באלבום הזה אין יותר מ3 קטעים טובים, מה שקשה להגיד על החומה של פינק פלויד. בכלל לדעתי אותו דור X מדובר לא רצה כל כך שיגדירו אותו וינתחו אותו, בטח לא שיכתבו לו המנונים במכוון. הוא רק רצה שיעזבו אותו בשקט. מהרגע שיצא SIAMESE DREAM" היה נראה לי שמדובר במוצר מכוונן ומסוגנן מדי, מזויף ולא אותנטי, והדיכאון הזה של קורגן הסריח מיחסי ציבור בתקופה שבה דיכאון ושנאה עצמית היה הטרנד הלוהט הבא. לפחות קורט קוביין הלך עם הדיכאון שלו עד הסוף, מה שקשה להגיד על קורגן שהמשיך לשבת על ליטרת הבשר הרבה אחרי שחגיגות הדיכאון נגמרו.

גם הקליפים של הפאמפקינס עוררו בי קבס. קליפים אומנותים עם אמירה, כאילו מדובר ביצירות אומנות. באותו זמן התחיל להתפתח ז'אנר הקליפים האומנותים בניצוחם של ספייק ג'ונס ומישל גונדרי. אך בניגוד לקליפים היפיפים של ביורק למשל או פאטבוי סלים מאוחר יותר, הקליפים של הפאמפקינס לא אמרו לי כלום.

הלהיט מהאלבום הזה הוא Disarm שיר מלוקק שהחל את הטרנד הקצת מעצבן של שימוש בכלי מיתר בשירי רוק, מה שלעיתים העניק מימד עוצמתי לשירים בינוניים למדי (The Drugs Dont Work של הוורב למשל) ולעיתים סתם היה מעיק (כמה משיריו של אביב גפן בשנות ה90)

זה קצת מוזר שכמה חברים שלי מאוד אוהבים את הלהקה הזאת, ואלו אנשים עם טעם מוזיקלי דומה לשלי. מאיפה מגיע הבוז הזה שלי לפאמפקינס? אני לא יודע. אוכל להשוות את זה לאופן בו אני מתייחס לאנשים, וכיצד אדם אחד רוכש את אמוני והשני לא, כיצד חיוך אחד כובש אותי והשני נראה לי מזויף. שנים לאחר מכן הקשבתי לפאמפקינס ונדמה לי שהחמרתי איתם קצת. נכון, הם לא היו כובשים וכריזמטים כמו גאנס ומטליקה, הם לא גרמו לי הזדהות עם הכאב שלהם כמו נירוונה, אבל בסך הכל, מוזיקה לא רעה בכלל.

http://www.youtube.com/watch?v=QQtLoJlQD6E

1992 משינה- מפלצות התהילה

האלבום הישראלי הראשון שבחרתי להכניס בבלוג זה הוא אחד מהאלבומים הלועזיים ביותר מבחינת צליל שנעשו בארץ. משינה שדהרה על כל טרנד אפשרי במוזיקה הלועזית (לרוב באיחור אופנתי של כמה שנים) לא פיספסו גם את קדחת הגראנג' שפרצה שנה לפני כן אך הוסיפו לקלחת ביצועים הדומים באופן מפתיע לחלקו הראשון של להקת הפיקסיס "בוסה נובה" מ1990.

ולמרות זאת משינה הצליחה להישאר מקורית ורעננה יותר ממרבית הלהקות הצעירות שצמחו באותה תקופה בישראל. הסוד היה בכישרון הבלתי נלאה של חברי הלהקה ובראשם יובל בנאי ושלומי ברכה ששיתוף הפעולה שלהם היה פורה מתמיד.

בניגוד לאלבומם הקודמים בהם הלכו על הנוסחה הבטוחה הישראלית של רוק וצחוק משינה הציגו רפרטואר שירים זועם, רוקיסטי ומעט מהורהר.השיר "תתעורר" למשל או "בנות הים", שירים פסיכדליים למדי מעורבבים ברוק חדיש יותר שהתאים לתקופה.

מה שכן משינה ידעו לשמור גם על קורטוב של סחבקיות, ראיה לכך הוא השיר "הכל התחיל בנאצר" שיר מחופף ומשעשע מלווה ברוק גיטרות עצבני במיוחד שהוכנס לאלבום ברגע האחרון בעקבות טענות על כך שהאלבום קצר מדי.

1992 הייתה שנת מהפך בישראל. אחרי 15 שנה של שלטון ליכוד מפלגת העבודה חזרה לשלטון בראשות המלך הכל יכול יצחק רבין. ניצני השלום צצו בשטח והעם שהיה צמא לשינוי התחיל לקבל אותו במנות קטנות ומדודות אך טעימות למדי. הקניונים צצו בכל פינה, מדונה ומייקל ג'קסון הופיעו בישראל וערוץ MTV התחיל לשדר. משינה ניסו לעלות על הגל ולנצל את המומנטום של מהפכת הגראנג' האופנתית אך הסתבר להם שגראנג' בעברית עדיין לא עובד. האלבום נחל כישלון מוחץ ולמרות 15000 עותקיו הוא נחשב כאחד החלשים מבחינה מסחרית, במיוחד לאחר הצלחות כבירות כגון "גבירותי ורבותי משינה" ו"העמותה לחקר התמותה" המצליחים מאין כמותם. חברי הלהקה סיפרו על סיבוב הופעות כושל למדי שהגיע לאחר מכן בסבסוד של בנק לאומי ושהציפיות לו היו גבוהות במיוחד. אבל להקה ותיקה ומנוסה כמשינה לא תרים ידים- אלבומם הבא "המופע של שיא הרגש" היה מהוקצע בהרבה יותר והחזיר את משינה לרצף הצלחות מסחרר ששיאו במסע הופעות הפרידה שלהם ב1995 שנקטע באופן טרגי בפסטיבל ערד. עשור מאוחר יותר גילו חברי הלהקה שהם פשוט לא יכולים לבד וחזרו להופיע בהצלחה רבה כשהם מותירים אבק ללהקות צעירות מהם בהרבה. אבל משהו בראשוניות, ברעננות, בקסם שהיו ב"מפלצות", נעלם ולא ישוב עוד.

בונוס: פרט טריוויה משעשע- הידעתם שהשיר "הארי קרישנה" מורכב למעשה מהצעות לשמות לאלבום?

http://www.youtube.com/watch?v=VPnp0O8j0mM אחד השירים האהובים עלי באלבום שלווה בקליפ מפחיד למדי - "את באה לבקר"