עשרים שנה למותו של קורט קוביין

אפריל 1994 היה שנתי הכמעט אחרונה בתיכון. אז הייתה חלוקה ברורה בין ערסים פריקים וחנונים. בעוד 2 ההגדרות הקיצוניות נחשבו לסוג של קללה, ההגדה האמצעית הייתה הגדרה עצמית שלרוב גררה סביבה סוג של הדר. כולם רצו להיות פריקים, להיות חופשיים, מגניבים ומורדים. אלו היו ימי הגראנג' האחרונים, רגע לפני שהטכנו, ההיפ הופ והפופ הסינטזי ישתפו את הרחבה. הימים בהם הלוזרים הפכו לווינרים. לא סתם השירים הבולטים במצעדים היו "LOSER" של בק, ו"CREEP" של רדיוהד, תדמית שונה לחלוטין לזאת של הווינרים הקפיטליסטים משנות ה80. ומעל כולם, האב הרוחני של דור הX, קורט קוביין. האיש שהתאמץ יותר מכולם לא להתאמץ בכלל, שרצה שרק יעזבו אותו במנוחה. קוביין היה סמל של מגניבות נון שלנטית שעושה מה בראש שלה ולא משלמת את המחיר. להפך, את המחיר שילמנו כולנו. המסר היה שאין מסר והנוער נהר בהמונותיו. היתה תחושה של מהפכה, של שינוי אמיתי. כולם הבינו ששנות ה80 השמרניות והמלוקקות כבר מזמן לא כאן. ב1992 NEVERMIND אלבומם השני של נירוונה הדיחה את מייקל ג'קסון מהמקום הראשון מבילבורד 200, מצעד המכירות האמריקאי. כמה סמלי. ג'קסון ילד הפלא שהמציא את הפופ הפסיד לחבורת הפרחחים מסיאטל. בכל רבע שעה בערך נשמע הקליפ SMELLS LIKE TEEN SPIRIT ואלפי צעירים צרחו את הפזמון שספק אם מישהו הצליח בכלל להבין. אבל זה לא היה משנה, זה היה הקול של הדור החדש. הדור שלא אכפת לו, שרוצה למחות אבל אין לו ממש במה, הדור שלא רוצה שיגדירו אותו, הוא רוצה להגדיר את עצמו, או אולי לא להגדיר שום דבר בכלל. הרבה אמנים ניסו לתפוס טרמפ על הדור הזה בזמנו,כשכסף גדול בחיבו, ונכשלו. היכן שהם נכשלו נירוונה הצליחו, אולי בגלל שלא ממש ניסו.
ההצלחה של NEVERMIND קברה את קוביין שלא ידע להתמודד אתה. במידה מסוימת זה היה פרדוקס מסוים, מזכיר את פרדוקס ההיפסטרים של ימינו- ההיפסטרים מורדים בכל מה שפופלרי ומצליח, הם מנסים להיות אינדיבידואלים בכל מחיר, אבל מה קורה כאשר הם נעשים לפופולריים, כשהם נכנסים לשיח התרבותי, כשהם הופכים לתרבות ולא ליחידים? אז מתחילה הספירה לאחור להשמדה העצמית. כך היה גם עם קוביין. הוא שרד מספר שנים רב יותר בהופעות נידחות באזור מדינת וושינגטון, אך רק 3 שנים תחת הזרקורים השמיד את קוביין ואיתו את כל ז'אנר הגרנג'.
זה מוזר להיזכר בתקופה הזאת, תקופה חד פעמית שכולם לבשו בה פלנל וג'ינס קרוע, הפוסטר של התינוק השוחה אחר כסף כיכב על לא מספר קירות וברדיו שמעו את נירוונה ופרל ג'ם ולא את ביונסה. נירוונה הצליחו לטשטש ללא היכר את הקו הברור שהיה עד אז בין מוזיקה אלטרנטיבית למיינסטרים. אבל אחרי מותו תרבות השוליים חוותה רגרסיה. גל הרוק חלף עבר לו עד שחזר באופן חלקי ומסחרי למדי בתחילת שנות ה2000.
אני אזכור אותו בחדווה, את השירים, את הלוק הזה, ואת רוח הנעורים שהשאיר בי ובמילוני אנשים אחרים, לא משנה באיזה גיל הם.