יום ראשון, 1 ביוני 2014

למה אני חושב שהסטונס גדולים יותר מהביטלס

לקראת בואם של מיק ג'אגר ושות' עולה שוב השאלה הנצחית "איזה להקה גדולה יותר הביטלס או הסטונס?" ובכן קודם כל אסייג את תשובתי שניתנה כבר בכותרת בכך שהשוואה בין הלהקות הנ"ל משולה בעיני להשוואה בין שקשוקה למשנתו של הרמב"ם- שתי להקות שונות שמצייגות מוזיקה ותרבות שונה לחלוטין שהשוואה ביניהם רק חורה לשתיהן. אבל ההשוואה מתבקשת וקשה לעמוד בפיתוי. שתי הלהקות צמחו בערך באותה תקופה בבריטניה, שתיהן נחשבות למחוללות הגדולות של הרוק בעולם. שתיהן פרצו בארה"ב (הביטלס קצת לפני בסביבות 1964) וזכו לגלי אהדה בלתי נתפסים במונחים של היום . אבל מבחינה מוזיקלית בעוד שהביטלס החלו את דרכם כלהקת פופ והתפתחו לכיוונים אחרים, הסטונס בכלל הושפעו מריתם אנד בלוז כשבאדי גאי ומאדי ווטרס מהווים אצלם מודל להשראה ולא אלביס פרסלי.
בתחילת דרכם בבריטניה העיתונות נהגה להשוות בין השתיים כאשר הביטלס היו "הילדים הטובים" והסטונס הרעים, כאשר הסלוגן "האם היית נותן לביתך להתחתן עם חבר ברולינג סטונס" נתנה עוד אישור למיתוס הרווח בחברה. בהמשך נעצרו חברי הסטונס על שימוש בסמים ונוהל קמפיין עיקש להחזרתם. נקודת השפל היתה בפסטיבל אלטמונט, קליפורניה ב1969 בו נהרג בחור שחור ע"י חברי "מלאכי הגהנום" אופנוענים ששימשו כמאבטחים בפסטיבל . התפרקות הביטלס שנה מאוחר יותר השאירה את הסטונס לבד בזירה ומשם לדעתי התחילה התקופה הכי מעניינת שלהם עם אלבומים כמו "exile on main street" ו sticky finger
אז למה הסטונס גדולים מהביטלס? קודם כל החדשנות. נהוג להדביק לביטלס את הטייטל "אבות הרוק" אבל האמת היא שעד לrevolver מ66 מדובר בלהקת רוק-פופ בסיסית למדי שכמוה היו עשרות אם לא מאות. נכון, גם hard's day night הוא אלבום משובב נפש, אבל כשמדובר ברוק-דיסטורשן בועט וחי הסטונס היו שם לפניהם. ב1965 הוציאו ג'אגר וחבריו את out of our head והוכיחו לעולם רוק מהו. אולי הפעם המשמעותית הראשונה שלבנים עשו רוק, וכמובן satisfaction הלהיט האלמותי שמלווה את הלהקה מאז ועד היום.
שנית- גיוון מוזיקלי- עם כל הכבוד ללנון, מקרתני וחבריו הסטונס שמו אותם בכיס הקטן בכל הקשור לורסטיליות מוזיקלית שהמנעד שלהם נע מבלוז עתיק יומין, לפופ, פולק ומה לא בעצם. שיתופי הפעולה של החבורה עם מגוון מוזיקאים (ביניהם גם חברי החיפושיות) יצרו תמהיל מוזיקלי מופלא
הופעות: הביטלס הפסיקו להופיע ב1966 ולמעט מספר קטן של הופעות לא באמת הטביעו את חותמם באזור הזה. לעומתם הסטונס הופיעו נון סטופ מאז ועד עולם, מספר הופעות שלהם נכנס לפנתאון של ההופעות הגדולות והמרשימות בהיסטוריה. בין השאר זכורה ההופעה שלהם בברזיל לפני מספר שנים שבה נכחו לא פחות מ2 מליון איש.
המשכיות- הביטלס הפסיקו להתקיים כלהקה ב1970 ולמרות שיתופי הפעולה בין חבריהם (פלאסטיק אונו בנד וכדומה) לא ממש יצרו ביחד אלא ליוו אחד את השני. הסטונס הם אולי הלהקה הותיקה בעולם עם למעלה מ50 שנה על הבמות
השפעה: קשה לכמת את הסעיף הזה ובכל זאת - חמישה עשורים של עשייה מוזיקלית, אינספור להיטים.... מה עוד אפשר לומר?
כריזמה: אני לא חושב שיש אדם עם נוכחות בימתית כמו מיק ג'אגר, בוודאי לא הצמד האנמי לנון- מקרתני. היחיד שמתקרב אליו בביטלס הוא הגיטריסט ג'ורג' האריסון, אך בהיותו כינור שני ללנון- מקרתני הוא לא ממש מימש את הפוטנציאל הבימתי שלי, לפחות לא בהרכב המפורסם.
להיטים: כאן אולי הביטלס מנצחים, אין מה לומר. אולי העובדה שרבים משיריהם של הסטונס נחבאו אל הכלים דווקא מוסיפה להילה שלה כלהקה בעיניי.

אפשר להמשיך ולנתח בלי סוף , בסופו של דבר על טעם ועל ריח אין להתווכח. בשבילי הסטונס הם הגדולים ביותר (אולי שניים ללד זפלין ולפינק פלויד) ומכאן תדהמתי שהקהל הישראלי לא נוהר בהמוניו  להופעה.
הופעה מהנה לכולם!

יום שבת, 5 באפריל 2014

עשרים שנה למותו של קורט קוביין

אפריל 1994 היה שנתי הכמעט אחרונה בתיכון. אז הייתה חלוקה ברורה בין ערסים פריקים וחנונים. בעוד 2 ההגדרות הקיצוניות נחשבו לסוג של קללה, ההגדה האמצעית הייתה הגדרה עצמית שלרוב גררה סביבה סוג של הדר. כולם רצו להיות פריקים, להיות חופשיים, מגניבים ומורדים. אלו היו ימי הגראנג' האחרונים, רגע לפני שהטכנו, ההיפ הופ והפופ הסינטזי ישתפו את הרחבה. הימים בהם הלוזרים הפכו לווינרים. לא סתם השירים הבולטים במצעדים היו "LOSER" של בק, ו"CREEP" של רדיוהד, תדמית שונה לחלוטין לזאת של הווינרים הקפיטליסטים משנות ה80. ומעל כולם, האב הרוחני של דור הX, קורט קוביין. האיש שהתאמץ יותר מכולם לא להתאמץ בכלל, שרצה שרק יעזבו אותו במנוחה. קוביין היה סמל של מגניבות נון שלנטית שעושה מה בראש שלה ולא משלמת את המחיר. להפך, את המחיר שילמנו כולנו. המסר היה שאין מסר והנוער נהר בהמונותיו. היתה תחושה של מהפכה, של שינוי אמיתי. כולם הבינו ששנות ה80 השמרניות והמלוקקות כבר מזמן לא כאן. ב1992 NEVERMIND אלבומם השני של נירוונה הדיחה את מייקל ג'קסון מהמקום הראשון מבילבורד 200, מצעד המכירות האמריקאי. כמה סמלי. ג'קסון ילד הפלא שהמציא את הפופ הפסיד לחבורת הפרחחים מסיאטל. בכל רבע שעה בערך נשמע הקליפ SMELLS LIKE TEEN SPIRIT ואלפי צעירים צרחו את הפזמון שספק אם מישהו הצליח בכלל להבין. אבל זה לא היה משנה, זה היה הקול של הדור החדש. הדור שלא אכפת לו, שרוצה למחות אבל אין לו ממש במה, הדור שלא רוצה שיגדירו אותו, הוא רוצה להגדיר את עצמו, או אולי לא להגדיר שום דבר בכלל. הרבה אמנים ניסו לתפוס טרמפ על הדור הזה בזמנו,כשכסף גדול בחיבו, ונכשלו. היכן שהם נכשלו נירוונה הצליחו, אולי בגלל שלא ממש ניסו.
ההצלחה של NEVERMIND קברה את קוביין שלא ידע להתמודד אתה. במידה מסוימת זה היה פרדוקס מסוים, מזכיר את פרדוקס ההיפסטרים של ימינו- ההיפסטרים מורדים בכל מה שפופלרי ומצליח, הם מנסים להיות אינדיבידואלים בכל מחיר, אבל מה קורה כאשר הם נעשים לפופולריים, כשהם נכנסים לשיח התרבותי, כשהם הופכים לתרבות ולא ליחידים? אז מתחילה הספירה לאחור להשמדה העצמית. כך היה גם עם קוביין. הוא שרד מספר שנים רב יותר בהופעות נידחות באזור מדינת וושינגטון, אך רק 3 שנים תחת הזרקורים השמיד את קוביין ואיתו את כל ז'אנר הגרנג'.
זה מוזר להיזכר בתקופה הזאת, תקופה חד פעמית שכולם לבשו בה פלנל וג'ינס קרוע, הפוסטר של התינוק השוחה אחר כסף כיכב על לא מספר קירות וברדיו שמעו את נירוונה ופרל ג'ם ולא את ביונסה. נירוונה הצליחו לטשטש ללא היכר את הקו הברור שהיה עד אז בין מוזיקה אלטרנטיבית למיינסטרים. אבל אחרי מותו תרבות השוליים חוותה רגרסיה. גל הרוק חלף עבר לו עד שחזר באופן חלקי ומסחרי למדי בתחילת שנות ה2000.
אני אזכור אותו בחדווה, את השירים, את הלוק הזה, ואת רוח הנעורים שהשאיר בי ובמילוני אנשים אחרים, לא משנה באיזה גיל הם.